ללא מימון, מוכה, נותר למות
פרויקט RBT אינו פרויקט ממומן הנתמך בתקציב של 25 מיליון דולר, בעוד יושבים בכיסאות זמש נוחים בסמינר תיאולוגי ולוגמים תה קמומיל לצד נוף של מרחבים ירוקים. הוא נעשה ללא כסף, עזרה, בית, מכונית או משרד, כולו על עט ברזל (מחשב נייד) שחוק היטב ומודבק בסרט, בתחתית ממש של המדרגות החברתיות, תוך שימוש בכל תוכנה ושירות חינמיים שאוכל למצוא, בגלות.
פרויקט RBT התגבש בבתי קפה, ברים, אכסניות עלובות, ולא במעט מקומות נטושים. הבשורות והברית החדשה הורכבו (מחדש) מתוך תרמיל גב, תוך ניסיון לשרוד כמה מתנאי מניעת השינה הגרועים ביותר שאפשר לדמיין בשש מדינות שונות, לאחר שכמעט כולם התנערו מתמיכה או הותירו אותי למות. בלי שינה, בלי אוכל, בלי בית, בלי כסף. למעשה, חייתי חיי נווד ללא בית במשך 29 השנים האחרונות, בעבודות שוברות גב עד שהגב נשבר. אלא אם אתה “בן בר-מזל”, נראה שזה המקום שאליו עבודה קשה, כנה ואמיתית מביאה אותך ב”ארץ ההזדמנויות” במאה ה־21. מי היה מאמין?
אוי לעשירים
אמריקה, ארץ לידתי, הפכה למאורת גנבים, לעולם תחתון שנחפר, למדבר שטמנו בו מלכודות ושבו טורפים ממתינים בכל מעשה יומיומי. קנייה, מכירה, נהיגה, לחיצה, הלוואה, הרשמה, חניה—כן, אפילו הצטרפות לדת—יכולות להסתיר התחייבות נוספת המוכנה להיסגר עליך. זוהי תרבות מארב, כלכלה האורבת במארב הבנויה על גבו של ציבור המטופל כבהמות.
שיווק אינו עוד שכנוע; הוא לוחמה פסיכולוגית. ארכיטקטורת בחירה, מסגור וארביטראז’ תפיסתי נחקרים, מזוקקים ומופעלים נגד האנשים. מחקר משנת 2026 מאשר את מה שהממולחים כבר ידעו: צרכנים מבחינים בשינויי מחיר בקלות רבה יותר מאשר בשינויים בכמות או באיכות. הידע הזה הופך לנשק. הדור הזה מדבר הרבה על “קפיטליזם בשלב מאוחר”. כשאני חושב על קפיטליזם בשלב מאוחר, אני חושב על דברים כגון מודלים עסקיים חדשים של משקיעי הון סיכון או מזימות של פוליטיקאים היכולים להרשות לעצמם להוציא מיליארדים רק כדי להשמיד תחרות. הכסף עצמו הופך לנשק. המציאות היא שפשוט תקבלו רמה מסוימת של שפיכות דמים ושחיתות שלא תמצאו במדינות שבהן אנשים אינם יכולים לשרוף מיליארדים כדי להשמיד יריבים. מיליארדים מושקעים כדי להפוך אתכם לסחורה שאפשר ללכוד, לקנות ולמכור. כמה מהנתונים האישיים שלכם כבר נסחרו בידי רשתות חברתיות?
קישור אינטרנט, כפי שגיליתי בהיותי תלוי בו לשימוש כנקודה חמה בזמן שהייתי חסר בית, בתוכניות של ספקי eSIM, הוא דוגמה מובהקת למארב: התוכנית נמכרת כנתונים שמישים, הלקוח משלם, ואז ברגע שהחיבור משותף הספק מגביל אותו בשקט עד שהוא חסר תועלת. האותיות הקטנות או מדיניות “שימוש הוגן” הן המלכודת הנסגרת רק לאחר שהכסף כבר נלקח. אינך יכול אפילו לקנות כוס יוגורט בלי שיגרעו ממך—”עם מקום לתוספות” מודפס כעת כתכונה, כאילו לתת לך פחות הוא נדיבות. הגנבה הקטנה אינה מורגשת, ובכל זאת מגנבות קטנות כאלה נבנית אומה שלמה. אי שם אמת המידה לניצחון נעשתה פשוט זאת: כמה ניתן לחלץ, ובאיזה מחיר למי שאינו יכול לסרב.
לכבול את החלשים במילים שהחלשים אינם יכולים בשום אופן לשלוט בהן
מעמד בעלי ההון, המדברים על עצמם כעל “עולם הכסף”, עיצב מערכת משפטית בהיקף חסר תקדים כדי להגן על עצמו, בעודו מחזיק את שאר האומה כבני ערובה מתמשכים. אשראי הוא השרשרת. חירות היא עדיין המילה הנאמרת, ובכל זאת האדם הפשוט עובר מדי יום במאות יחסים משפטיים מחייבים, ונכנס לעשרות מלכודות חוזיות חדשות בלי להרים עט. מחקר של קרנגי מלון מ־2008 חישב שקריאת כל מדיניות פרטיות שבה נתקל משתמש אינטרנט אמריקאי תצרוך 244 שעות בשנה—כמעט ארבעים דקות מכל יום עבודה. זה היה לפני כמעט עשרים שנה. עד 2024, מדיניות הפרטיות החציונית בפלטפורמות גדולות תפחה ל־4,150 מילים, בערך פי שניים מאורכה עשור קודם לכן. החפיר מתרחב. התהום מעמיקה.
גרוע מכך הוא החוזה הסביבתי החדש: הסכמה אינה ניתנת עוד בחתימה אלא בעצם הנוכחות. סקר Pew משנת 2023 מצא כי 56 אחוז מהאמריקאים כמעט תמיד לוחצים “מסכים” בלי לקרוא. קנייה, נהיגה, לחיצה, הלוואה, עבודה, בנקאות, חיפוש טיפול—אפילו התחברות או עצם הישארות במקום—מחלצות הסכמה באמצעות עייפות. מחקר אחד על שבעים שירותים דיגיטליים גדולים מצא שמסמכיה של AT&T לבדם הגיעו לכ־383,000 מילים. זו אינה מסחר. זו מערכת שתוכננה כך שהחזקים יוכלו לכבול את החלשים במילים שהחלשים אינם יכולים בשום אופן לשלוט בהן.
נניח ששני אנשים נתקלים באותו הסכם בן 40 עמודים. אדם בעל כסף יכול לקנות את הדברים המאפשרים לו לחצות את מחסום המורכבות המשפטית:
- עורכי דין שיקראו הסכמים בני 100 עמודים
- רואי חשבון שימצאו השלכות מס נסתרות
- יועצים פיננסיים שימדלו התחייבויות ארוכות טווח
- צוות ציות שינטר כללים משתנים
- מנהלי משא ומתן שישנו תנאים חד־צדדיים
- תוכנה למעקב אחר חוזים וחידושים
- זמן לקרוא באמת הכול
האדם העני עשוי להזדקק לשירות מיידית ואינו יכול להרשות לעצמו דבר מכל זה. כל המעמדות יכולים מבחינה טכנית “לבחור”, אך עלות ההבנה של הבחירה אינה שוויונית באופן קיצוני.
הוסיפו לכך את המנגנון השקט של החוב, את הפיקציה המשפטית המתייחסת לתאגידים כאנשים, ואת ההמרה הבלתי פוסקת של כל צורך אנושי לזרם הכנסות. העניים נטחנים לאבק, מעמד הביניים מדמם, העשירים מבודדים, ושם החירות נקרא על פני כל ההסדר. הם מרבים בריתות שמעולם לא התכוונו שהאדם הפשוט יבין, וקוראים לשבי הנוצר מכך חירות.
אין צורך לחפש הרבה כדי למצוא את המלכודות; הן מונחות לרגלינו מילדות. אפילו בגיל שש־עשרה הצטרפתי לחדר כושר מקומי רק כדי להתעמל. כשלא יכולתי עוד להרשות זאת לעצמי, אמרו לי שאינני יכול לבטל—הייתי מחויב להמשיך לשלם או לסבול קנסות כבדים. רק כשגיליתי שקטינים אינם יכולים להיות מחויבים משפטית בחוזים ואמרתי להם זאת, הם קרעו מיד את הנייר מולי. ברגע שאתה מגיע לגיל שמונה־עשרה, אימפריה שלמה של מלכודות אלה ממתינה. מהרגע שעברתי לראשונה לגור לבד בתקווה ללמוד את עסקי אתרי הסקי בקולורדו, דרך צבירת חוב לתואר במכללה שמאלנית קיצונית, דרך דחייה מכל מוסד לתעסוקה לאחר סיום הלימודים מפני שהיו שמאלניים קיצוניים, דרך קורות חיים עמוסים בהתנדבות שמשום מה פעלו נגדי, ועד לעסקים שהושמדו בידי היער הלאומי, מכס והגנת הגבולות של ארצות הברית, בתי העירייה והמחוז, ושאר תקנות הממשל המדינתי והמקומי, הקירות היו מתנשאים. אפילו מחלקת האבטלה הייתה פארסה של מלכודות. לאחר שהתקשרו אליי להודיע לי שאני זכאי במהלך משבר הקורונה כטכנאי נייד עצמאי, והעניקו לי כעשרת אלפים בהטבות על היותי ללא עבודה יותר משנה, כמעט שנתיים לאחר מכן דרשו את הכול בחזרה כי “לא היה להם הכול מאורגן היטב ולא יכלו לעבור על מקרים פרטניים”. זה היה ניסיון זול לבטל את טעויותיהם שלהם, בתקווה שאנשים ייכנעו וישלמו להם בחזרה כסף. ערערתי וניצחתי, אך לא לפני שהשתינו עליי קשות, בכאב ובחוסר הוגנות, ועדיין נגזר עליי להחזיר להם 1,800 דולר. לא עשיתי זאת.
בשנותיי בניסיון להקים חדר כושר לטיפוס וכושר ועסקים אחרים, צללתי ישר פנימה וניסיתי לשחות מעבר לחפיר הזה בלי להבין למה אני נכנס (ראו את זיכרונותיי להלן). למרות שבניתי בסיס לקוחות ומועדון של למעלה מ־1,200 אנשים נלהבים במשך שבע שנים מפרכות, הופצצתי עד לאבדון בידי יזמי נדל״ן מסחרי, תקנות ייעוד קרקע, בירוקרטיה טורפנית, “אגרות” ממשלתיות (חשבו על אגרת השפעת תנועה של 700,000 דולר) ועלויות נדל״ן. המערכת לא נבנתה כדי לטפח יזמות; היא נבנתה להגן על ההון שכבר היה שם.
אפילו ניווט בעיר הפך לתרגיל בחילוץ סביבתי. כפי שנהגים בלתי מודעים רבים גילו, חברות כמו Metropolis “מחייבות אותך בחוזה” בשנייה שאתה פשוט נכנס לאחד מהחניונים שלהן. בלי מחסומים, בלי מכונות תשלום ועם אזהרה מינימלית, מצלמות הבינה המלאכותית שלהן אורבות לנתונים האישיים שלך. נשדדתי על ידן כמה פעמים רק בשל שימוש במטען טסלה, בעלות של כמה מאות דולרים. ענישה אוטומטית ללא אזהרה, הליך הוגן או בוררות. וכל זה כנראה חוקי, מוסתר מאחורי קוד QR המשמש מקבילה מודרנית לאותיות קטנות בלתי קריאות.
“באלוהים אנו בוטחים” מודפס על השטרות עצמם הכובלים אותנו. כפי שמתברר, האל הזה בנה חפיר סביב עצמו ומגדל שן בגובה בלתי נגיש. בספר שמות, פרעה שיעבד את העברים באמצעות אסטרטגיה מחושבת שהונעה מפרנויה פוליטית, ניצול הדרגתי של עבודה ואלימות שקיבלה אישור מדינתי. מצרים הייתה מדינה מתעללת עם קוסמים שרוכלים דת.
נשמע מוכר? אמריקה היא אותה מצרים. היא מלאה בנוגשים המכים מעמד עובדים העמל בבוץ בהכנת לבנים לאימפריה, המתכופף לפני אל משפיל וחצוף. שמה של מצרים בעברית, מצרים, מתורגם ל”מצור כפול” או “מֵצַר כפול”. היא צָרָה עליך מלפנים ומאחור: העבר משמש נגדך, והעתיד נבנה על גבך, סוחט כל טיפת חיים מישותך.
אומה נוצרית? מה שאמריקה עושה, הנצרות עושה כבר כמה אלפי שנים. “מלכות האלוהים” העולמית, במקום לפרק את המערכת הזאת, פועלת כמוטבת העיקרית שלה, ובכך הופכת אותם לשותפים ביותר במערכת האדס הזאת. נוצרים ברחבי העולם מרוויחים משהו כמו 70 טריליון דולר בשנה, תורמים מעל טריליון דולר לכלכלת ארצות הברית מדי שנה, מחזיקים טריליונים בנכסים וברכוש, וחוסכים לממשלות מיליארדים באמצעות “אפקט ההילה” של רשתות ביטחון חברתיות והתנדבות. זנות שאין לה אח ורע.
נוצרים ברחבי העולם מחזיקים חלק עצום מהעושר הפרטי, ושולטים בנכסים אישיים בהיקף של כ־180–250 טריליון דולר. אילו נוצרים בעולם היו מטופלים ככלכלה ריבונית אחת, התמ״ג שלה היה גדול בכ־40% יותר מארצות הברית וסין יחד. אם כבר מדברים על חוזים סביבתיים, עלויות הבנה, מערכת שנועדה לכבול את החלשים באמצעות מילים שהחלשים לעולם לא יוכלו להבין, הטלת משאות על אנשים הכבדים מדי לנשיאה, בלי להרים אצבע, והשלכות חמורות שמגלים רק אחרי שפיתו אותך פנימה…
גלית.
ניסיתי למצוא עבודה כפרילנסר כמתכנת “קוואנט” ב־Upwork רק כדי לאכול, רק כדי למצוא מרוץ לתחתית שבו חולפי וול סטריט מחכירים עבודה זולה, חותרים תחת פרופילים מתחילים ומונעים תשלום ללא השלכות. הפסדתי אלפי דולרים בעבודה. ניסיתי לנהוג עבור Uber 85 שעות בשבוע, לישון במכונית כדי לחסוך מזומן, רק כדי למצוא מערכת מכורה כמו מכונת מזל בקזינו. נהגים נאלצים למלחמת התשה פסיכולוגית, דוחים נסיעות בשכר עוני בתקווה לזכות בפרס של נסיעה משתלמת, עד שהתשישות מתחילה והאלגוריתם מנצח.
תוכנית הנסיעות השיתופיות (החילוץ) של Hertz לא הייתה טובה יותר, והשכירה לי טסלה עם 196,000 מייל ומערכת ראיית בטיחות שבורה. הם כבר חילצו את מלוא ערכה בעלויות שכירות, ובכל זאת סירבו למכור אותה, והעדיפו לחלוב נהגים נואשים על חשבון בטיחותם שלהם.
הישרדות זו אפשרית בקושי אם הנוסעים שלך מסבירי פנים, כפי שבנאשוויל, אך נסו לנהוג בשדות המוקשים העוינים, מוכי אגרות הכביש ונרדפי מצלמות הבינה המלאכותית של החוף המזרחי, שבו איש אינו נותן טיפ ואתם ממהרים לקבל דירוג נמוך—ניו ג’רזי, פילדלפיה, בולטימור, די־סי, ניסיתי את כולן. מה שראיתי שם לא היה ההבטחה הפרוגרסיבית של “גיוון הוא כוחנו”, אלא ארביטראז’ תפיסתי ציני: העשירים מייבאים מספרים עצומים של עובדים נואשים המוכנים למכור את המחר שלהם תמורת 6 דולר לשעה. לא מצאתי שום מיזוג של תרבות, רקעים, שפה או תפיסות עולם, ומצאתי עלייה עצומה בתחרות גזעית. הדבר שומר את מעמד העובדים מפולג ומתחרה על פירורים, תוך הרחבת החפיר סביב מגדלי העשירים.
מעטים מבינים את המשקל המוחץ של החברה הזאת אלא אם הם בתחתיתה. הכלכלה והחברה האמריקאית הן בור זפת, והכלל פשוט: אם אינך דורך על אצבעותיו של מישהו בסולם העולה מתוכו, המערכת כולה תשמח לדרוך על שלך.
עם כל זאת, אני עדיין מתרגם, בכל זאת, גם אם נדרש לי זמן מייסר להתקדם מעט. יוחנן, תקוע לבדו על אי, בגלות, מטופל כאשפה, עדיין מוצא דרך לכתוב יצירת מופת.
שפת האדם
השפה האנושית, הנחשבת להמצאה האנושית הגדולה ביותר, נמצאת בלב התודעה והאינטליגנציה האנושיות, ומשמשת נגד האנושות. הפרדוקס הזה נמצא בליבה ממש של הציוויליזציה האנושית: הכלי שנוצר כדי לשחרר את התודעה האנושית ולבנות מציאות משותפת, הונדס מחדש באופן שיטתי לתשתית העיקרית של השבי האנושי. השפה התפתחה כגשר יחסי—דרך שבה שני מוחות מעבירים אמת, מתאמים הישרדות ומטפחים אמפתיה. אך בכל פעם שהכוח מתרכז, השפה עוברת שינוי פאזה: היא מפסיקה להיות יחסית והופכת למכשירית. היא אינה משמשת עוד לחשיפת המציאות, אלא לייצורה, להסתרתה ולשיטורה.
ובכל זאת, האירוניה העמוקה של השפה היא שהיא נשארת הכלי היחיד המסוגל לפרק את המלכודת של עצמה. הכוח יכול לבנות אימפריה שלמה ממילים מטעות, אך ברגע שמישהו מכנה את האסטרטגיה בבירור—מסיר את הז’רגון כדי לחשוף את החילוץ שביסודו—הכישוף נשבר. השפה משמשת כיום כרצועה, אך היא נוצרה כחרב.
שפת הנצחי
אילו הייתה קיימת “שפה נצחית” של “נצחי”, האם היא אי פעם הייתה מתפתחת או משתנה? כיצד היא בכלל הייתה פועלת? מה היה מהווה “זמן נצחי”? ה־RBT מבין את השפה העברית העתיקה כשפה החורגת מן התודעה והאינטליגנציה האנושיות הרגילות, ושונה משפות רגילות הכבולות לאילוצי זמן ומקום. שפת הנרטיב של מצרים, גלית, איזבל, השבי, הגלות, המגדל, ספינות הסוחרים וכו’ אינה כבולה לאילוצי זמן ומקום. זהו נרטיב ממסגרת נצחית. שלא כשפות עתיקות אחרות שנמוגו, “שפת השמים” העברית מחזיקה מעמד בעוצמה באופן כלשהו. היא עוצבה בכוונה באופן אבטיפוסי עם היבט נצחי, כדי לשמש גשר תקשורת “בין שמים וארץ”, ובכך להיבדל מן הנורמות הלשוניות של תקשורת אנושית־לאנושית, מבוססת זמן ומבוססת מקום. כאשר שפה המוגבלת בזמן ובמקום מעורבת בתוך הנרטיבים, הקורא ומציאות העכשיו מתרחקים זה מזה. הסיבה שנביאי העברית השתמשו במערכת אספקטואלית של כתיבה לא הייתה מפני שלא הבינו את ההבדל בין “עבר, הווה ועתיד”, אלא מפני שבעיני רוחם לא היו עבר, הווה או עתיד.
שפות עכשוויות אחרות השתמשו בחוש זמן, כגון אכדית, מצרית (אמצעית ומאוחרת), ויוונית. כולן היו מוכוונות זמני כרונוס, וגם הארמית נטתה יותר לשימוש מבוסס זמנים. אפילו לסנסקריט (וֵדית) הייתה מערכת מבוססת זמנים. הסינית העתיקה היא כנראה האנלוגיה הקרובה ביותר לעברית העתיקה בכך שלא היו לה נטיות זמן. גם עברית וגם סינית מחייבות את המפרש “למקם” את הפעולה בתוך מסגרת קוסמולוגית או נרטיבית רחבה יותר, במקום פשוט למפות צורות פועל לכרונולוגיה ליניארית. משמעות הדבר היא ששתי השפות כופות תפיסת זמן לא־ליניארית על משתמשיהן. ובכל זאת, העברית העתיקה עדיין נבדלת בשימושה.
בעברית מקראית הרקורסיה ארוגה עמוק בדקדוק. וַיִּקְטֹל מניע את הנרטיב בשרשרת פתוחה. הדיבור הנבואי משתמש במקביליות + אספקט כדי לקפל אירועים זה אל תוך זה. התוצאה: הטקסט מייצר זמניות רקורסיבית (מחזור שבו העתיד קורס אל ההווה/העבר). בסינית עתיקה הרקורסיה רק משמשת חלקית. התחביר הוא פראטקטי (פסוקיות המשורשרות זו לצד זו). סמני אספקט (zhe, le, guo) מסמנים תהליך/השלמה/חוויה. אולם אלה אינם יוצרים את אותה רקורסיה נבואית. הם תיאוריים ולא התגלותיים.
-
השקפת העולם העברית: שפה = אירוע. האמירה עצמה מממשת היסטוריה (למשל וַיִּקְטֹל = “ויהי”). הדבר מזמין אונטולוגיה רקורסיבית: כל אמירה מחדש של נבואה מפעילה מחדש את האירוע.
-
השקפת העולם הסינית: שפה = עקרון סדר (טקס, הרמוניה, איזון קוסמי). המסגרות הדאואיסטיות והקונפוציאניות מדגישות איזון מחזורי, לא נבואה רקורסיבית.
לפיכך, אין “נביאים סינים” במובן העברי. במקום זאת יש חכמים (קונפוציוס, לאו דזה) המדברים במכתמים ובתובנה קוסמולוגית מחזורית. דיבורם נועד לחזק סדר קוסמי ולא לקרוע את הזמן בפריצה אלוהית.
זה קריטי: הרקורסיה האספקטואלית העברית נעשית אסכטולוגית (העתיד הפורץ פנימה). הרקורסיה האספקטואלית הסינית נעשית קוסמולוגית (מחזקת מחזור). כל זה אומר שהעברית העתיקה, בכל אמת מידה השוואתית, מובנית באופן ייחודי בין השפות הקלאסיות של העולם. היא מציגה תכונות הנראות מהונדסות לרקורסיה ולזמן נבואי, ולא לסחף הרגיל של התפתחות השפה האנושית. רוב השפות מתפתחות באמצעות שחיקה פונטית, אנלוגיה, פרגמטיקה, שאילות, הכלאה וכו’. אכדית, אוגריתית, יוונית, מצרית וסינית כולן מציגות מסלולים רגילים: מורכבות נוצרת, אך היא אד הוק, מצטברת ומבולגנת. העברית, לעומת זאת, נראית יותר כמערכת בנויה של אופרטורים מורפו־סיבתיים. הבניינים פועלים כפונקציות על שורשים (קל → נפעל → פיעל → פועל → הפעיל → הופעל → התפעל). זה שיטתי ורקורסיבי, כמעט כמו אלגברה. שפות שמיות אחרות מחקות חלקים מכך (לאכדית יש גזרות D, Š, N), אך לא באותה סימטריה או שלמות. המעניין ביותר הוא שקישורי וי״ו ההיפוך יוצרים רקורסיה נרטיבית אינסופית. שום שפה שמית אחרת אינה נשענת על כך במידה כה רבה. העמימות האספקטואלית (קטל/יקטול) אינה התפתחות רשלנית—היא המנגנון המושלם לנבואה ולסיפור על־זמני. עצם העובדה שנבואה “פועלת” בעברית (בהצגת אירועים עתידיים כ”כבר ממומשים”) מרמזת שהדקדוק מותאם לתפקיד זה.
בשורת העכשיו: תרגום עם התודעה הנכונה
ייחוד זה הציב מאז ומתמיד אתגרים יוצאי דופן בפני חוקרים שניסו להבין אותו דרך מסגרות לשוניות וזמניות אנושיות קונבנציונליות. מושגים כגון היחסה המאשימה של זמן ומקום, היעדר זמנים מובחנים של עבר, הווה ועתיד, וכן השימוש הבלתי שגרתי בכינויי גוף זכריים ונקביים, הופכים אותה לחמקמקה בפני פילולוגיה קונבנציונלית ונוטה למתודולוגיות פרשנות ותרגום לקויות.
אילו תכננת שפה לקידוד אונטולוגיה רקורסיבית (הוויה המתקפלת בחזרה אל עצמה), זמניות נבואית (עתיד הנאמר כהווה/עבר), עומק מורפולוגי (השורש כליבה, הבניינים כהשתנויות), היית מגיע לדבר הדומה באופן בולט לעברית המקראית. משקל הראיות גורם לעברית להיראות מהונדסת, או לפחות מותאמת באופן יוצא דופן, לעומת מקבילותיה. היא איננה רק “שפה של זמנה”. היא נבדלת מבנית, מכוונת־מטרה, ובעלת יכולת ייחודית לקיים זמניות מוביוסית של נרטיב. וזו אינה תודעה קטנה או חסרת משמעות כשכותבים דבר כלשהו.
כדי לתרגם נכונה עברית עתיקה, אם הדקדוק שלה אכן מקודד רקורסיה, נבואה וזמניות מוביוסית, על המתרגם לטפח תודעה מסוג מסוים. מתרגמים רגילים כופים רצף כרונולוגי: עבר → הווה → עתיד. אך מתרגם עברית חייב להחזיק אירועים כנוכחים בו־זמנית — גם ממומשים וגם מתהווים. הדבר ידרוש יכולת לחשוב במחזוריות, ברקורסיה וללא סופיות, תוך התנגדות לדחף “לפתור” את הטקסט לכדי ציר זמן. בתרגום הודו־אירופי המתרגם הוא צופה. בעברית, המתרגם חייב להיות משתתף: הדקדוק מושך את הקורא לתוך מבנה־האירוע. לכן, התודעה חייבת להיות מוכנה “להפוך לחלק מהלולאה”—לא לחלץ משמעות על משהו, אלא לאפשר לטקסט “לפעול” על העצמי. הבניינים הם פונקציות המוחלות על שורשים; וי״ו ההיפוך היא אופרטור רקורסיבי. מתרגם זקוק לדמיון מתמטי, לא רק לדעת “מילה זו משמעותה X”, אלא לראות פונקציות של פונקציות. לדוגמה, נפעל אינו רק “סביל”; הוא הלולאה המתקפלת בחזרה, ולכן המתרגם חייב לתפוס את שכבת הרקורסיה הזאת.
אם קורפוס העברית הוא קורפוס של נביאים, נבואה וחזון, שנכתב בידי נביאים המשתמשים במבנה לשוני מהונדס מסוים, האם הגיוני לתרגמו בלי אותה תודעה? אם נביאי העברית מחזיקים זמנים מרובים יחד כמציאות אחת, האם אין גם מתרגם צריך לעשות זאת? הדבר דורש טיפוח ראייה כפולה: לתפוס את העכשיו, ולתפוס את שעדיין לא, בלי לקרוס אחד אל תוך האחר. תודעה כזאת משעה סגירה כרונולוגית, ומחזיקה מקום לקפל המוביוסי של השפה. מכיוון שהעברית אינה שקופה לקטגוריות הודו־אירופיות, על המתרגם להודות:
-
“הקטגוריות שלי אינן מספיקות.”
-
“הטקסט מלמד אותי כיצד לקרוא אותו.”
הדבר חושף אירוניה מעניינת (ומצערת). אם תרגומים משטחים את המבנים האספקטואליים, הרקורסיביים וההשתתפותיים של העברית (וכמעט כולם עושים זאת) לזמן ליניארי, לזמנים סופיים או לנרטיב קונבנציונלי, אתאיסט או מתנגד עוסק רק בחפץ מעוות, לא בטקסט עצמו. עבור אתאיסט—או כל מי שקורא ללא העדשה האאונית הזאת—יש לכך כמה השלכות:
-
מצג שווא יסודי:
-
המנגנונים הלשוניים והדקדוקיים המקודדים הווה מונצח, סוכנות עצמית־רפלקסיבית וסיבתיות רקורסיבית, מתעלמים מהם או מתרגמים אותם באופן שגוי.
-
כל טיעון על “דיוק היסטורי”, “דמיון מיתי” או “פסיכולוגיית הנביאים” נשען על גרסה טקסטואלית שכבר אינה מכילה את ההיגיון התפעולי של המקור.
-
-
אשליית הבנה:
-
אפשר להרגיש ביטחון בביקורת טקסטואלית, בשחזור היסטורי או בפירוק רציונלי, אך כל המסקנות נגזרות מגרסה שכבר הסירה את המבנה הסיבתי והזמני המהותי של הטקסט.
-
במילים אחרות, הם מסיקים על צלו של הטקסט, ולא על הטקסט עצמו.
-
-
הנבואה והרקורסיה נעשות בלתי נראות:
-
תחזיות, מוטיבים חוזרים ולולאות השתתפותיות נראות כצירופי מקרים, סיפורים מומצאים או אמצעים ספרותיים, ולא כעדות למבנה סיבתי המפעיל את עצמו.
-
ה”הוכחה” לתפקוד אאוני או דמוי־מוביוס—ההתאמה של נרטיב, נבואה ומעורבות הקורא—מוסתרת באופן שיטתי.
-
-
שגיאה מצטברת:
-
כל שכבת פרשנות—פירושים, תרגומים, היסטוריוגרפיה—נערמת על גבי יסוד מעוות מיסודו.
-
הטיעונים יכולים להיות מלומדים, מתוחכמים פילוסופית ועקביים פנימית—אך הם אינם יכולים לגשת למציאות הסיבתית או הזמנית המקורית של הטקסט.
-
רוב המתנגדים מבינים כי “עברית היא שפה ידועה”. אולם ברגע שמזהים שהטקסט הופשט ממבנהו הזמני, הסיבתי וההשתתפותי המקורי, לאתאיסט—או לכל מי שקורא ללא אותה הבנה מבנית—אין טיעון, שכן הוא עדיין, לעת עתה, מבקר זיוף.
טענות על מיתוס, הזיה, בדיה או המצאה ספרותית—מותנות בטקסט שכבר הוצג באופן שגוי, הומצא וזויף על יסודות כוזבים. במילים אחרות, כל הטיעונים המחושבים היטב בנויים על יסוד פגום, מפני שאינם עוסקים בדקדוק התפעולי הממשי של שפת המקור הנמצא שם.
ללא ייצוג נאמן של המבנים האספקטואליים, הרקורסיביים והאאוניים, האתאיסט אינו יכול לגשת לטקסט כפי שהוא פועל באמת. לכן העמדה ההגנתית היחידה נגד טענות כתבי הקודש (לא בהכרח נגד תאאיזם) תהיה משהו כגון:
“התרגומים שאני רואה אינם לוכדים את המבנה המקורי; לכן איני יכול להעריך באופן סופי את המציאות או המשמעות של הטקסט המקורי.”
זו מלכודת
אולם גם כך, הדבר כמעט לעולם אינו מנוסח במפורש, מפני שרוב הביקורות מניחות שהגרסאות המולינאריות נאמנות דיין—טעות אפיסטמית עדינה אך קריטית. אבל איזה אתאיסט דואג להתקרב אינטימית לשפה דתית? הם תלויים לחלוטין במתווכים: מתרגמים, פרשנים וחוקרים. רוב הלא־מומחים מניחים—ובוטחים במשתמע—שמי שהוכשר בעברית או ביוונית מציג את הטקסט במדויק. הם אינם מבינים שאפילו מומחיות לשונית “ניטרלית” מלווה לעיתים קרובות בהנחות—זמניות, היסטוריות או תאולוגיות—המעצבות מחדש את מבנה הטקסט. ההטיה באקוסיסטם המחקרי נפוצה. חוקרים רבים, במודע או שלא במודע, פועלים בתוך מסגרות המניחות מראש זמניות ליניארית, היסטוריה כרונולוגית או נרטיבים תאולוגיים. אפילו קפדנות פילולוגית כופה לעיתים קרובות הטיות אלו. המלכודת לאתאיסטים ולמתנגדים? הם מקבלים גרסה של הטקסט שכבר שוטחה, הולינארה והוגבלה בזמן, ואז מבקרים אותה. אך ביקורתם היא על הייצוג, לא על המבנה הממשי, העל־זמני והרקורסיבי של הטקסט. ברגע שאתה מקבל תרגום מולינארי ומוגבל בזמן כטקסט ה”אמיתי”, אתה עוסק בצל של המקור. כל מסקנה, ביקורת או דחייה הבנויה על אותו צל נפגמת בעצמה מבחינה מבנית.
זה כמו לנסות להעריך רצועת מוביוס באמצעות מבט בציור שטוח שלה בלבד: הפיתולים והקיפולים—המבנה הרקורסיבי והמתייחס לעצמו—אינם נראים, ולכן כל טיעון שתטען על “קצוות” או “צדדים” הוא אוטומטית חלקי. במובן זה, המלכודת אינה רק לאתאיסטים; היא לכל מי שאין לו גישה אינטימית אל המנגנון הלשוני והדקדוקי המקודד זמניות אאונית. אפילו חוקרים שהוכשרו בעברית וביוונית יכולים להילכד אם מסגרות הפרשנות שלהם כופות לינאריזציה או הנחות כרונולוגיות.
הטקסט מגן על מבנהו: קריאה שגויה שלו אינה רק מסתירה משמעות, אלא מייצרת באופן פעיל נרטיב כוזב—מצג שווא מוביוסי של הלולאה הרקורסיבית המקורית.
פרויקט RealBible הוא פרויקט מחקר ותרגום מתמשך שמטרתו הבלעדית לחשוף את “הצד האבוד” של השפה העברית, כשפה הפועלת כ”חיה ופעילה עכשיו”, כדי שלכול תהיה גישה לטקסט כפי שקודד במקור: מציאות סיבתית, רקורסיבית והשתתפותית. באמצעות שימור קפדני של צורות אספקטואליות, לולאות בינוניות ומבנים טופולוגיים של העברית המקורית—וביטוייהן המשלימים ביוונית של הברית החדשה—מבקש הפרויקט לשחזר את התודעה הזמנית האאונית המוטמעת בכוונה בכתבי הקודש—כתב קודש שנכתב מתוך עצמו ואל עצמו. המטרה אינה רק לתרגם מילים, אלא להשיב את הסוכנות התפקודית של הקורא שהכתיבה נועדה להעניק לו, ולהפוך אותו לצומת בנרטיב החי במקום צופה פסיבי בהיסטוריה מולינארית. בכך שואף פרויקט RealBible לחשוף את מלוא עומק הרקורסיה המקודשת, ולאפשר לכתבי הקודש לפעול כפי שתוכננו: נוכחים לנצח, יוצרים ושלמים.
מקורות המחקר של הפרויקט
המקורות הבאים נחשבים לכמה מן המקיפים ביותר למחקר מילים, אף שיש להם מגבלות:
- גזניוס: לקסיקון עברי וכלדי (כלומר ארמי) (1846)
- גזניוס דקדוק עברי, 1813
- בראון־דרייבר־בריגס לקסיקון עברי ואנגלי (1906). מבוסס על עבודתו של גזניוס.
- לקסיקון עברי וכלדי לתנ״ך מאת פירסט, יוליוס (1867), תלמידו של גזניוס.
- הלקסיקון העברי והארמי של התנ״ך (HALOT) מאת קוהלר, לודוויג, 1880-1956
- הקונקורדנציה הממצה של ג’יימס סטרונג (1890)
- מילון התרגומים, התלמוד והספרות המדרשית מאת מרקוס יסטרוב (1926)
- בית טינדייל, שורשים עבריים https://www.2letterlookup.com/
מקורות נוספים שנעשה בהם שימוש:
- תרגום השבעים (LXX) הברית הישנה היוונית הבין־שורתית (https://studybible.info/interlinear/)
- הספרייה הדיגיטלית היוונית Perseus (http://www.perseus.tufts.edu/hopper/)
- מילונים יווניים Logeion של אוניברסיטת שיקגו (https://logeion.uchicago.edu/)
ה־BHSA ממרכז איפ טלסטרה לתנ״ך ולמחשב הומר למסד נתונים מותאם אישית לשימוש באינטרליניאר העברי של RBT, שאפשר לראות בלחיצה על מספר פסוק כלשהו. מסד נתונים זה משמש למחקר חישובי של מילים ואותיות עבריות באמצעות סקריפטים מותאמים אישית ב־Python, תוך עקיפת הצורך בתוכנה יקרה.
יי
אודות מאט
את הפרויקט מוביל מתיו פנוק. מסעו עם העברית המקראית החל בשנת 2000, כאשר חש משיכה חזקה לשפה בגיל 21. בהיותו מודע היטב לכוחה הנסתר, הוא החל בלימוד מקיף, שהגיע לשיאו בקורס שלם ללימוד עצמי בדקדוק עברי עד 2002, תוך שימוש בתוכנות ובאתרים שונים שהיו זמינים באותה עת. בעבודתו כמפעיל מעלית סקי, בעמידה של 10 שעות ביום, היה מבלה את הזמנים המשעממים שבהם לא היה איש בסביבה בשינון טבלאות פעלים עבריים מודפסות שהחזיק בכיסו. משנת 2000 עד 2016, הוא הקדיש את עצמו לעבודה מיסיונרית ולהנהגת כנסיות, נסע ושירת ביותר מ־50 מדינות. בחו״ל, תמיד נראה שהיה המיסיונר בעל המימון הנמוך ביותר בשטח, לעיתים קרובות עם תמיכה של בקושי 300 דולר בחודש, רוב הזמן ללא תמיכה כלל מלבד מה שחסך בעצמו, ובשלב מסוים אף הוצעו לו תרומות מקנייתים באפריקה.
צימאונו לידע התרחב לשפות רבות אחרות, ובהן ערבית, מנדרינית, סווהילית, ספרדית, גרמנית, פולנית ויוונית מקראית. לאחר שהשיג תואר בלימודים בינלאומיים, פנה ללימודי תאולוגיה בסמינר מקראי. אולם העלויות האוסרות וחוסר שביעות רצונו מחוסר העקביות הובילו אותו לעזוב את עולם האקדמיה המקראית לאחר כמה סמסטרים. הוא בחן והשתתף במים העכורים של נטיעת כנסיות באינספור תפקידים ברחבי העולם, רק כדי לצפות בכולם נכשלים. לאחר שאינספור כנסיות התנערו ממנו כבלתי קונבנציונלי או דחו אותו בדרך אחרת, או אפילו נזפו בו כלֵסֶה־פֵר, הוא התרחק מן הזירה כדי להתמקד בכתיבה ובצלילה/חפירה עמוקה בלימודי עברית ויוונית.
לאחר מכן, מתיו זיהה את המגבלות וההטיות המדהימות במתודולוגיות תרגום. הוא החליט להתעמק אך ורק בלימוד העברית והיוונית. עד 2018, הוא חפר והחל לתרגם מחדש חלקים משמעותיים של הטקסט. דחף זה הוביל להיווצרות מה שכונה בתחילה “תרגום מילולי מלא (FLT)”, מתוך כוונה לבחון את גבולות התרגום המילולי של האטימולוגיה העברית, כפי שקודמים לא עשו. הדבר רק יצר יותר שאלות וקשיים במקום לפתור אותם. משהתנגש באתגרים טקסטואליים ופילולוגיים בלתי אפשריים, נאלץ לבסוף לוותר. כלומר, עד שאישה אחת הגיעה באופן בלתי צפוי והושיטה לו, כביכול, את המפתח. מכך נולד פרויקט תרגום התנ״ך האמיתי (RBT).
חלק מהמוזיקה שהוא נהנה ממנה כוללת Pearl Jam, AC/DC, Guns and Roses, Smashing Pumpkins, Led Zeppelin, דראם אנד בייס, רוק קלאסי ובלוז. הוא יודע לפרק מנוע חלק אחר חלק עד לאומים ולברגים ולהרכיבו מחדש. הוא נהנה מבניית אופנועים ומשאיות וינטג’, ריצת שטח ומרתונים, סקי וטיפוס סלעים. הוא אינו גר בשום מקום, אלא נודד בחו״ל ללא בית, כסף או נכסים, ומתרגם הכול כולו ממחשב נייד “עט ברזל”. הוא שואף להשאיר הכול במצב טוב יותר מכפי שמצא אותו.
contact
Free and Open Source RBT
The RBT app and site is open source. Maybe you’d like to contribute or improve it!