“היסטוריה” חיה ופעילה
באפטיסט עשוי “לנווט” מילה לכיוון התיאולוגיה הבאפטיסטית. המתודיסט לכיוון התיאולוגיה המתודיסטית. מורמוני עשוי לרסן מילה כדי שתתאים לשלו. קתולי, מוסלמי, אפילו פרופסור לעברית עשויים לעשות זאת. כתות יהודיות שונות עשו זאת במשך דורות. בעלי המסורה עשו זאת לפני 1200 שנה במידה שלא נשמעה כמותה — הוספת למעלה מ-1,300,000 סימני ניקוד ושינוי של למעלה מ-1300 מילים (כתיב, מה שכתוב, לקרי, מה שנקרא). אפילו תרגום השבעים היווני (LXX) מכיל הטיות תרגום ואף פרפרזה. נטייה זו לעצב פרשנויות היא השתקפות של הטיה אנושית והרצון למצוא משמעות המתיישבת עם אמונותיו ו/או מסורותיו של אדם. חיוני לזהות הטיה במתודולוגיית התרגום משום שמה שאנו מחפשים בסופו של דבר הוא חיים ושלום. אם אין יושרה בתוך הטיה, כיצד היא יכולה להיות הטיה לכיוון החיים? או השלום? כיצד ניתן לבטוח בה? האם מישהו באמת רוצה לשים את מבטחו ב”מה שנקרא” ולא ב”מה שכתוב”?
פרויקט RBT הוא ניסיון לחשוף ולבנות מחדש את ה”חורבות” החבויות מזה זמן רב של השפות העתיקות כפי שנכתבו מתוך יושרה. הוא עוקף את סבך סימני המסורה, וחוקר את הכתוב כפי שנכתב, קו אחר קו.
במשך מאות שנים חוקרים עמדו נבוכים מול “מושא ישיר (accusative) של זמן ומקום” בלתי ניתן לפענוח בשפה העברית. זאת משום שהם הניחו מראש שמדובר בשפה ארצית זמנית שנכתבה עם הטיה ארצית זמנית, כמו כל שפה אחרת. לשפה זמנית של בני אדם כמו יוונית יש תחביר ברור עבור מושא ישיר של מרחב וזמן. אך כיצד שפה נצחית מדברת במושא ישיר של זמן ומקום, כאשר מה שנצחי הוא, מעצם הגדרתו, מעבר למקום ומעבר לזמן? אנו רואים את העברית כשפה פרוטו-איונית של סיבתיות אל-זמנית, ואנו מוצאים שהשימוש ביוונית קוינה עוקב אחר כך מקרוב.
ה-RBT מבין (בעל הטיה) שכל דבר — התחביר, הסימונים, המשמעויות האטימולוגיות והחלקיקים הלקסיקוגרפיים, הביטויים הקשים, ההומוגרפים, “האנומליות האורתוגרפיות המוזרות”, כמו גם “מילים שאינן ניתנות לתרגום” הנמצאות בטקסטים המקודשים — הם מכוונים. הוא מניח שהמחבר רצה זאת כך, ולא נזקק ל-1,300 מילים ש”יתוקנו”. כאשר שיר נכתב, המשורר כותב בסגנון, דרך או תבנית מכוונים. וכך גם הנביא. אלא שנביא יכתוב בצורה הרבה יותר חידתית — אפילו הרבה יותר בזהירות, במיוחד אם היותו נביא נשאה את הסיכון של נידוי, השלכה לבור והריגה.
כתיבה מהמחר?
הדבר מבוסס על ההבנה שהשפה העברית עצמה נכתבת מתוך “הלך רוח” נצחי, כלומר, חיה ופעילה מעבר למגבלות זמן-מרחב. האם בכלל ניתן לתקשר משהו קוהרנטי בדרך כזו? ומהן ההשלכות על גוף ספרותי? רוב המחקרים הפילולוגיים אינם לוקחים בחשבון הלך רוח כזה. אם מישהו היה מנסה לכתוב מכתב כלשהו מנקודת המבט של המחר, איך הוא היה נראה? האם זה בכלל אפשרי? אך לפני שניתן להוכיח רעיון תיאורטי כזה, על האדם להכניס את עצמו לאותו הלך רוח לשוני, ואז הוא יוכל לקרוא ולתרגם, ולגלות.
אותות של משמעות
עם ה-RBT, נעשה מאמץ ממוקד לתרגם בעקביות מילים בעברית (וביוונית) באופן ששומר עליהן מובחנות זו מזו, ובכך משמר את ההגדרות הייחודיות ככל האפשר. זו אינה מתודולוגיה חדשה, אלא נעשתה גם על ידי אישה בשם ג’וליה סמית’ בסוף המאה ה-19.
מילה מייצגת רצף בנוי של אותיות המעביר משמעות ספציפית. לדוגמה, מקנה (#4735), בהמה (#929), ו-בעיר (#1165) מתורגמות לעיתים קרובות בחוסר עקביות במונחים דומים (צאן ובקר, בהמה, עדר, חיה, חיית פרא וכו’). פרקטיקות תרגום כאלה מניחות שמילים נבחרות ללא שיקול דעת קפדני או שהן משרתות מטרה ספרותית מועטה כשלעצמן. קחו את המילה העברית נפש, למשל, שמשמעותה הליבה היא “נשימה/נפש” אך היא “מתורגמת” בכל מיני דרכים ב-NASB המוערך:
כל (1), כל אחד (2), כל אחד* (1), תיאבון (7), ישות (1), ישויות (3), גוף (1), נשימה (1), גופה (2), יצור (6), יצורים (3), מת (1), אדם מת (2), קטלני (1), מוות (1), חסר הגנה* (1), תשוקה (12), תשוקה* (2), חוסר שביעות רצון* (1), לסבול* (1), רגשות (1), עז* (2), חמדן* (1), לב (5), של הלב (2), עצמה (12), הוא עצמו [האל] (4), הוא עצמו (19), אנושי (1), בן אנוש (1), רעב (1), חיים (146), חיים* (1), דם חיים* (2), חיים [רבים] (34), יצור חי (1), כמיהה* (1), אדם (4), של האדם (1), אנשים* (2), נפש/שכל (2), אני עצמי [האל] (3), אני עצמי (2), מספר (1), יחידים (1), אחרים (1), אנחנו עצמנו (3), משלו (1), תשוקה עזה* (1), אנשים (2), אנשים* (1), בושם* (1), אדם/נפש (68), אדם* (1), נפשות (19), עבד (1), חלק (1), נשמה (238), של הנשמה (1), נשמות (12), כוח (1), הם עצמם (6), צמא (1), גרון (2), רצון (1), משאלה (1), משאלות (1), אתה עצמך (11), אתם עצמכם (13).
מה?
פילוסופיות תרגום כאלה חורגות במידה ניכרת מהערך הסמנטי המרכזי של המילה. מה שאתם רואים אינו רק רוחב הטווח הסמנטי אלא, לעיתים, מתיחת-יתר, או אפילו השגת גבול סמנטית, שבה פרשנות הקשרית מחליפה נאמנות לקסיקלית. הם משתמשים בכשמונים מילים אנגליות שונות כדי לייצג מונח עברי יחיד, וזו רק מילה אחת! האם ניתן לבטוח בתרגום הטוען ל”שקילות צורנית” אך עדיין מתיר בהרגל החלפה הקשרית?
מתודולוגיות/פילוסופיות אלו ואחרות מניחות שהשפה העברית התפתחה עם הזמן מגליפים ציוריים בדיוק כמו כל שפה אחרת, ושימשה פונקציונלית בדיוק כמו כל שפה אחרת. הן מתעלמות מהרעיון שדרך “משה” נחנכה “שפה שמעבר” השוברת את כל המוסכמות הלשוניות הרגילות, תוך שימוש אפילו באלמנטים הפיניקיים העתיקים.
תרגום ה-RBT ממזער את הכללתן של מילות מילוי. אם משהו לא נשמע הגיוני, איננו מוסיפים מילים כדי לגרום לו להישמע הגיוני. אנו מסתכלים מקרוב יותר כדי למצוא את ההיגיון. אנו מסרבים להיות עצלנים בתרגום של כל דבר שהוא. במקרים רבים מילה בודדת או פסוק נחקרים במשך ימים ארוכים, כדי להבטיח שאיננו מפספסים דבר. הוספת מילים, התעלמות ממילות יחס, שינוי הגדרות כינויי גוף, דילוג על “חלקיקים”, או המצאת “תת-הגדרות מיוחדות” השונות לחלוטין מהמשמעות העיקרית או אף סותרות אותה כדי להבין משהו שנראה לא הגיוני, היא רמאות והטעיה.
ספר של חידות (חשוכות), המובא אל האור
במקום להתרחק מהמורכבויות המסתוריות שבתוך השפה או להסתירן, תרגום זה מטביל את הקורא בתבנית המחשבה החידתית, השמימית של “הכל באחד” בפשטות רבה ככל האפשר, אשר בהיותה מהשמיים, אמורה להוליד אור שמימי — מי שיש לו אוזן לשמוע, שישמע.
המטרה העיקרית היא לחסל את “הטיית הבשר” — תפיסות מוקדמות ארציות, אג’נדות, השערות, פרשנויות, הגישה של “כולנו נידונים למות” — מתהליך התרגום, תוך שימור המשמעויות האטימולוגיות או הלקסיקוגרפיות כפי שהן ידועות ככל האפשר. זה מאפשר לקוראים הזדמנות להבין טקסטים סתומים בעצמם. המבין יבין (מתי כ”ד:15).
העברית המקראית מאתגרת מיסודה תפיסות תיאורטיות מודרניות של בלשנות ומחברות. לדוגמה, מה המטרה של כתיבת אות הפוכה?
נ ׆
“הסט העיקרי של נונין הפוכות נמצא סביב הטקסט של במדבר י’:35–36.” האם הן סימן טקסטואלי-ביקורתי? הערת עריכה? האם הן סוגריים המציינים ספר נפרד “אבוד” ובכך מסמנים שיש למעשה שבעה ספרי תורה כפי שמציין התלמוד? המחלוקת על המשמעות היא מעניינת. (השוו: https://en.wikipedia.org/wiki/Inverted_nun)
אולי הנון ההפוכה מדברת על משהו שמימי? סוד אפל? במהותו, תרגום זה אינו מסתמך על כך שיחידים “יבינו זאת” דרך היקש הקשרי. במקום זאת, בדומה לישו החומק מההמון, הוא נמנע במיומנות מניסיונות של סופרים מודרניים לתמרן את הטקסט כדי לשרת אג’נדה כלשהי. במקום זאת, הוא מבקש להציג את הטקסט בצורתו הגולמית, הבלתי מסוננת (הבלתי מזויפת), וחושף את הנרטיבים כעמוקים הרבה יותר ממה שסברו בעבר. תרגומים במהלך אלפיים השנים האחרונות נפגמו קשות על ידי הנחות מוקדמות ומסורות. קריאת מילים אלו המתורגמות באופן קונקרטי מאפשרת לקוראים להציב את עצמם קרוב יותר ל”הקשר שמימי” כדי לקבוע את המסר המיועד לעצמם, תוך ביטול ההטיה הסמכותנית שחדרה לתרגומים כה רבים.
הברית החדשה ביוונית הייתה נתונה גם היא לאותן פילוסופיות, אג’נדות, מסורות ופרשנויות דתיות. מילות מפתח כמו “פני הגנסיס”, “אישה חדשה”, “נולד-מלמעלה”, “ידע-עמוק”, “חידה”, ו”גלגל הגנסיס”, “חיי-זואי”, “פסיכה”, “השלכה-מטה”, “מו”, “שמיעה-מטה” אינן מתורגמות ככאלה. במקום זאת לקוראים ניתן טרמינולוגיה דתית כמו “תחייה” במקום “עמידה”, או “צדקה” במקום “צדק”, “חטא” במקום “החטאה”. ה-RBT נצמד ככל האפשר להגדרות ראשוניות ותקינות, לא למטאפוריות או מורחבות, תוך שימוש בהגדרות יווניות קלאסיות ולא בביטויים דתיים “הקשריים”, “מורחבים”, “טרופיים” או “אליפטיים”.
“שימוש” דתי
האם “שימוש דתי” במילה באמת משנה את משמעות המילה? ההגדרה הדתית מחדש של מילים רבות הפכה ככל הנראה למושרשת בתודעה המחקרית, עד כדי כך שלקסיקונים חילוניים מוסיפים לעיתים קרובות תת-הגדרות (לא ראשוניות) לערכי הלקסיקון שלהם רק עבור “שימוש מיוחד בברית החדשה”. שימוש בברית החדשה? אך מי היה אחראי להמצאת המשמעויות או השימושים החדשים הללו למילים יווניות קיימות? האם המחברים באמת המציאו שימושים והגדרות חדשים למילים שכבר היה להן שימוש ידוע? ומי יקבע מהן באמת המשמעויות החדשות הללו? מחברי הברית החדשה לא השאירו לנו “לקסיקון לברית החדשה” עבור כל ההגדרות החדשות כביכול שהם יצרו. או שמא הייתה זו סמכות אחרת שהמציאה “שימושים חדשים” של היוונית במאות מאוחרות יותר, כשהיא החלה להיות מתורגמת, מועתקת ומופצת בחו”ל?
לא ניתן להמעיט בתוצאה של כך, שכן היא הותירה בסופו של דבר את מה שניתן לכנות “בשורה ראשונית” קבורה עמוק מתחת ל”בשורת שימוש חדש ביוונית”. בנוסף, השימוש הדתי הותיר “וריאנטים” רבים (כלומר, שינויים ומחיקות) שאפשרו למתרגמים לבחור באילו כתבי יד לעקוב, תוך היצמדות למקורות הסמכותיים רק כשזה היה נוח, כפי שניתן לראות ברומים ב’:16 למשל.
ברומים ב’:16 בכתבי היד הסמכותיים מופיע,
ἐν ᾗ ἡμέρᾳ “ביום אשר” — כאשר ᾗ הוא כינוי זיקה, ביחסת הדאטיב בנקבה יחיד המסכים עם ἡμέρᾳ “יום”.
מכיוון שפשוט לא ניתן לתרגם זאת במדויק כיום מסוים, “ביום שבו” (אין ה”א הידיעה לציון יום מסוים), עותקים מאוחרים יותר הסירו את כינוי הזיקה בנקבה ᾗ והוסיפו את ὅτε “כאשר” כדי לכפות קריאות מסוימות:
ἐν ἡμέρᾳ ὅτε “ביום כאשר” — ὅτε כמילת חיבור של זמן, המציגה פסוקית סופית.
כינוי הזיקה בנקבה ᾗ מפנה את הקורא חזרה למילים הקודמות, למשל הלב, המעיד יחד…
לא מצאנו תרגומים העוקבים אחר הטקסטים הסמכותיים בפסוק זה.
כל תרגום עוקב אחר השינוי — כלומר, כמעט כל התרגומים המודרניים מציגים את רומים ב’:16 תוך שימוש בפסוקית זמן, למשל, “ביום שבו אלוהים שופט…”, למרות שהטקסט הביקורתי משמר את ἐν ᾗ ἡμέרᾳ, פסוקית זיקה.
החוקר עשוי לקרוא לזה “החלקה סמנטית” או אולי “הימנעות מילוליות נוקשה” או סוג של דיבור-ערמומי שיש לו אינסוף דרכים שבהן לשון יכולה להטות מחשבות. אך אין זה עניין של “מילוליות נוקשה” מול “שטף דינמי”. זהו מקרה של החלפה לקסיקלית המוחקת את המבנה המוטמע שהמחבר מנסה להעביר. אותן ועדות תרגום שיפנו למקורות “סמכותיים” יטו, בו-זמנית, לכיוון תרגומים מסורתיים, הטיה תיאולוגית והיכרות של הקורא, על פני מקורות סמכותיים כשזה נוח. בדרך זו קריאות וריאנטים הופכות יותר לכלי שעוזר לחוקרים לתרגם לפי האופן שבו הם רוצים שהדברים ייקראו. עם טקסטים וריאנטים, הם יכולים לבחור מה שהם רוצים תוך כדי תנועה. זה מערער את התפיסה של הטקסט הביקורתי כ”סמכות סופית” אמיתית בפועל, ומראה באמת את טבע “לשון המזלג” של פרקטיקות התרגום המסורתיות. האם הטקסטים הסמכותיים הם סמכותיים או לא? ואם כן, מדוע יש כל כך הרבה סטיות מהם?
מצדנו, ה-RBT נצמד לטקסטים הסמכותיים בעקביות רבה ככל האפשר. כשאנו רואים שינויים ברורים, מחיקות, הוספות וכו’ המתנגשים עם הסמכויות, אנו נצמדים לסמכויות, פשוט וקל.
חשיבות התחביר העברי: ישמעאל ויצחק כזרע של אחד
הביטו שוב בגלטים ד’:28-29 בתרגום המילולי הבלתי מסונן, ותבחינו שההבחנות בין יצחק לישמעאל עשויות שלא להיות ברורות כפי שסברו בעבר:
“ואתם אחים, לפי ‘הוא צוחק’ (“יצחק”), ילדי הבטחה אתם. אך כשם שבאותו זמן זה שנוצר לפי בשר היה רודף את זה שלפי הרוח, כך גם עתה.” גלטים ד’:28-29 RBT
בראשית כ”א:12-13 מתאר בצורה נוקבת את ההבטחות לשני יצחק וישמעאל:
“…כי ב’הוא-צוחק’ (“יצחק”) ייקרא לך זרע. וגם את-בן האמה לגוי אני שם (“ישמעאל”) אותו, כי זרעך הוא עצמו.” בראשית כ”א:12-13 RBT
שימו לב כיצד הטקסט מצביע על ישמעאל כזרע אברהם, בעוד שיצחק הוא גם זרע אברהם. אלו שני זרעים. אבל רגע,
“ולאברהם נאמרו ההבטחות ולזרעו. לא נאמר ‘ולזרעים’, כעל רבים, אלא כעל אחד, ‘ולזרעך’ שהוא המשיח (“כריסטוס”).” גלטים ג’:16 RBT
האם ייתכן שזה אומר שישמעאל ויצחק הם אלגוריה של אותו זרע ממש? אף פרשן או חוקר לא הבין מעולם כיצד ישמעאל “רדף” את יצחק משום שאין אזכור לאירוע כזה בנרטיב של בראשית. למעשה, המסתורין של כל זה הופך מוזר עוד יותר כשאנו קוראים את בראשית כ”א:9 (הבסיס הטקסטואלי להנחה שישמעאל “רדף” את יצחק) במילוליות:
“ותרא הגבירה (“שרה”) את-בן הגר המצרית (“מצור-כפול”), אשר ילדה לאב-המון (“אברהם”), מצחק.”
המחבר מתייחס לישמעאל בבינוני “מצחק“, שזה במקרה משמעות השם יצחק, הוא צוחק. האם ייתכן שפאולוס רואה את שני הזרעים כאחד? במבט חוזר בטקסט נראה שאכן כך הוא רואה זאת,
“…לא לזרעים, כעל רבים, אלא [לזרעים] כעל אחד.”
חוקרים התייחסו לעיתים קרובות לפאולוס ככותב סבוך, המעדיף מבנים דחוסים ואליפטיים, קשים מאוד להבנה. אך כפי שניתן לראות, ניואנסים בולטים ודברים עמוקים יותר נוטים להתפרץ מהטקסטים כאשר הם אינם מוחלקים או מטושטשים. אולי אלו החוקרים עצמם שהופכים את פאולוס לכותב סבוך ודחוס?
העברית כמעבר לזמן ומקום: להיות, ראשון, אחרון, ראשית, אחרית
אחד הסודות העמוקים ביותר טמון באופן שבו השפה העברית העתיקה ניגשת למושא הישיר של זמן ומרחב. המחקר הקיים בנושא זה לוקה בחסר ונותר ללא הכרעה. ראוי לציין שגם כיום, אסטרופיזיקאים נאבקים בהבנת זמן-מרחב, ותיאוריות שהוצעו על ידי מוחות מבריקים מאז איינשטיין הן באמת מדהימות.
אחד ההיבטים שמתרגמים נוטים להתעלם מהם הכי הרבה הוא היעדר זמני עבר, הווה או עתיד מובחנים בפעלים בעברית. במקום זאת, העברית משתמשת רק בצורות “מושלם” ו”לא מושלם”. מתרגמים הניחו באופן מסורתי שצורות אלו היו רק מגבלות לשוניות ושהכותבים העתיקים השתמשו בהן בדרכים יצירתיות כדי להעביר “תחושת” עבר, הווה או עתיד ואלו חייבות להיות “מפורשות” על ידי החוקרים. פירוש התחושה המדויקת הושאר להקשר ו”השערות” מלומדות. עם זאת, לא ברור להם אם הכותבים העתיקים בכלל תפסו את הזמן במסגרת של עבר-הווה-עתיד. זאת משום שעיצוב העברית נועד להיות, כפי שמעידה הגדרת המילה ‘עברי’ עצמה, מעבר.
במקרה של צורות ה”מושלם/לא מושלם” המוצגות בתרגום ה-RBT, אנו שואפים להדגיש, ולא להסתיר, את ההבחנה ביניהן ככל שהאנגלית (והעברית המודרנית) מאפשרת. גישה זו עוזרת להבדיל בבירור בין פעולה שהסתיימה או הושלמה לבין פעולה מתמשכת או לא מושלמת. באופן מסורתי, זמנים מודרניים יוחסו לפעלים בעברית על סמך גורמים הקשריים כמו מילות יחס, תוארי פועל, דיאלוג וכו’, ולא על סמך נטיית הפועל עצמה.
נראה שהשפה העברית תופסת את הזמן השמימי כיחידה אחת — גם “לפני” וגם “אחרי”. אנלוגיה מתאימה יותר עשויה להיות לדמיין את הזמן כמקיף אותנו גם ממלפנים וגם ממאחור, בדומה לשני אופקים או כזרימה מעגלית רציפה של מים. ניתן לדמות מושג זה לטבעת מים הזורמת לכיוונים מנוגדים ממקור יחיד. הטקסט העברי רומז בעדינות לדימויים ותבניות אלו שוב ושוב. נקודת מבט זו שונה משמעותית מהתפיסה הליניארית והכרונולוגית המערבית שלנו של שרטוט נקודות משמאל לימין. ניכר כי המחשבה העברית הייתה שונה מהותית משלנו. הם ראו את בראשית כעבר וכעתיד, ולמושג שלהם על “עכשיו” ו”היום” הייתה משמעות עמוקה, בהיותו, כביכול, לא מוגדר כרונולוגית. הזמן נתפס במונחים של שלמות או אי-שלמות, מושג שקשה לתפוס במקום ההבנה המקובלת שלנו של זמן. כתוצאה מכך, הבנת ותרגום המושא הישיר העברי של זמן ומרחב הציבו בעקביות חידה לחוקרים ומתרגמים משום שהיא אינה מתיישבת עם תפיסות הזמן המערביות.*
אם מסגרת חשיבה לא-כרונולוגית ואיונית זו צריכה להיחשב פרימיטיבית, לא קוהרנטית, או כזו שמחמיצה לחלוטין את המציאות המדעית שאנו כה בטוחים בה היום, האם זה לא יהפוך את התרגומים המודרניים המבקשים לחפות עליה למטעים ומוליכי שולל עוד יותר, כל אחד עם הטענה הגרנדיוזית להיותו “דבר האלוהים בהשראה”?
באופן דומה, נראה שכתבי הקודש בעברית מציעים משכי זמן כאשר אנו, בהקשר המודרני שלנו, מחפשים נקודות זמן ספציפיות. הדבר משתרע גם על מקום לעומת כיוון, כגון צפון, מערב, מזרח ודרום. אפילו שאול אינה מתוארת כנקודה או מיקום מדויק או סופי אלא ככיוון סופי (ראו הערה בבראשית ל”ז:35 ב-RBT).
ייתכן שכתבי הקודש בעברית נכתבו מימין לשמאל למטרה מסוימת. מה שאנו תופסים כהתקדמות קדימה עשוי להיות, בתפיסה העברית, דומה לתנועה אחורה. לאורך הכתובים, ניתן להבחין ב”משחק” ספרותי בולט או באלמנט מסתורי, הכולל מחשבה הפוכה, ניגודים, השתקפות, טיפוס ואנטי-טיפוס, כפילויות, זוגות ותאומים. השאלה, ואולי האמת הנסתרת, נותרת בעינה: מה פספסנו? מילים רבות נמצאות בצורת הזוגי המסתורית, המציינת שהן אינן יחיד ואינן רבים. מילים אלו כוללות “עיניים”, “מים”, “שמיים”, “מותניים”, “שדיים”, “רגליים”, “פי שניים”, “נחיריים”, “צעדים”, “כנפיים” ועוד. אפילו מילים כמו “אבנים” ו”ירושלים” מופיעות לעיתים בצורת הזוגי, מה שמוסיף לטבע ה”דואלי” המסתורי של השפה.
נראה כי הזמן והמרחב כפופים לחידה ספרותית מורכבת זו של הנצח, כפי שמודגם במילים בקהלת ג’:15: “מַה-שֶּׁהָיָה, כְּבָר הוּא; וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת, כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף.” (קהלת ג’:15 RBT)
אמירה כזו מקבלת קוהרנטיות אם נדמיין את הזמן כגלגל שהנצח נמצא “מעליו” במרכזו. זה מוליד את התפיסה העברית של כאן — שם — וחזרה לכאן שוב. חידה תלת-חלקית זו, המתריסה נגד הזמן, ניכרת גם במילים הנוגעות ליוחנן: “הוא עצמו אליהו, העתיד לבוא” (מתי י”א:14). על פני השטח, נראה שישו מציע שיוחנן תופס שני (או אפילו שלושה) “מקומות” בזמן בו-זמנית, כאשר האיש שבאמצע אינו נמצא למעשה בתוך מקום בזמן כרונולוגי, אלא נמצא לנצח באמצע. אם כך, הוא היה יוצר “שילוש” משלו, לא? אחד, שתיים, שלוש, עם האיש באמצע.
כדי לתפוס את המושג העברי העתיק הזה של זמן-מרחב, נצטרך לשקול את הרעיון של רצף זמן מעגלי, וגם אז, זה נותר מושג מאתגר לתפיסה. אך שם אנו קוראים את התנ”ך אומר לנו שוב ושוב שעלינו “לתפוס” את הנצחי. חוקרים ומתרגמים נאבקו להבין את המושגים העבריים הללו, מה שהוביל לתרגומים שלעיתים קרובות מחמיצים את הדקויות הללו של התחביר.
ג’וליה סמית’ ורוברט יאנג הם כמה יוצאי דופן, שכן הם ניסו לשמר את ההיבט המוזר הזה של השפה בתרגום סמית’ פארקר ובתרגום המילולי של יאנג (YLT) בהתאמה. עם זאת, לאורך ההיסטוריה, חוקרים נוצרים רבים ראו במעבר מהתנ”ך העברי לברית החדשה ביוונית עילה לראות במחשבה העברית מיושנת או לא רלוונטית להבנה עכשווית. כתוצאה מכך, הם החליפו את סגנון הכתיבה החידתי של התנ”ך בנרטיבים “מדוללים”, המתמקדים ב”מסרים” מסוימים של “סיפורים ידועים”.
אך נראה שהכותבים העבריים ראו את הראשית גם כאחרית. מנקודת המבט הנצחית באמצע, הראשית היא גם האחרית. נראה שמושג זה מומחש באמצעות תמונות-חידה שונות בקהלת א’:1-11, במילותיה של הגר, ואפילו בארגון המאורגן של משפחת יעקב כשחצו נחל בבראשית ל”ג. קהלת נועד להיקרא מילולית, שכן המחבר יצר במיומנות אמרות דמויות חידה לאורך הטקסט:
הבל [הבל #1892] הבלים, אמר הקהלת, הבל הבלים: הכל הבל.
מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?
דור הולך, ודור בא, והארץ לעולם [לנצחי] היא-העומדת.
וזרח השמש, ובא השמש. ואל מקומו הוא שואף [רץ את המרוץ, תהילים י”ט:5, עברים י”ב:1], הוא-הזורח הוא עצמו שם.
הוא-ההולך אל דרום [ימין] והוא-הסובב אל צפון [שמאל], הוא-הסובב, הוא-הסובב, הוא-ההולך הוא הרוח, ועל סביבותיו הרוח הוא-השב [השוו יוחנן ג’:8].
כל הנחלים הם ההולכים אל הים, והים איננו מלא [שבע]. אל מקום שהנחלים הם ההולכים שם, הם השבים ללכת.
כל הדברים יגעים. לא יוכל איש לדבר [אילם]. לא תשבע עין לראות [עיוור]. ולא תימלא אוזן משמוע [חירש].מה שהיה [הפך להיות]? הוא שיהיה [הופך להיות]. ומה שנעשה? הוא שייעשה. ואין כל חדש תחת השמש.
יש דבר שיאמר, ‘ראה, זה חדש’? הוא עצמו כבר היה [הפך להיות] לעולמים, אשר היה [הפך להיות] מלפנינו [מפנינו אל פנינו, קורנתיים א’ י”ג:12]. אין זיכרון [ראיית הנולד] לראשונים; וגם לאחרונים שיהיו [הופכים להיות]. לא יהיה [הופך להיות] להם זיכרון עם שיהיו [הופכים להיות] לאחרונה.קהלת א’:2-11 RBT
המילוליות העברית הזו אינה קלה להבנה. אך שימו לב כיצד קהלת א’ מלא בפועלי בינוני המדברים על פעולות עם סיומות כינוי ספציפיות (הוא/היא/הם), אך ללא כל ציון מוגדר של זמן או מקום. צורת הבינוני בעברית חסרה כל מושא ישיר של זמן או מקום. צורת הבינוני בעברית נקראת לעיתים קרובות צורת פועל “בלתי סופית”. במילים אחרות, היא נושאת תחושה אל-זמנית.
בהתאם לכך, כל סבב ייחשב כ”זיכרון” בדיוק כפי שכל יום נקרא זיכרון. דמיינו את עצמכם פוסעים לתוך זיכרון. אנו קוראים לחוויה כזו דז’ה וו. זה קרה “לפני כן”. כל התנ”ך העברי בנוי באופן זה — יש רק מושלם, ולא מושלם. מה שהופך להיות, ועומד להפוך להיות, וכבר הפך להיות “לפני זמן רב”. זוהי מהות ה”נצחי”, ואלו שנולדו מהנצחי.
הרוח היא זו-העושה את סבבה, המילים מתועדות ב”היסטוריה”, ואז הן מתגשמות, בדיוק, כי מה שנעשה הוא זה שנעשה כעת, כלומר מה שמושלם עדיין מושלם. מפניו, אל פניו שלו. החשיבה של כתבי הקודש בעברית אינה מבוססת על אז, אלא על ממש עכשיו כשיום השבת נקרא “היום” ולכן “היום, אם בקולו תשמעו” (עברים ג’:7,15 ד’:7, תהילים צ”ה:7). והרעיון של “שמיים” הוא כזה שאז ועכשיו הם אחד. או צריכים להיות. הנה, עתה עת רצון [התכופפות מטה]; הנה, עתה_
הוא יום הישועה.
שימור הטקסט האמיתי, על כל תפארתו האניגמטית, ואפילו האבסורדית למראה, מעניק לכל קורא את ההזדמנות להכיר את המחשבה האמיתית שעומדת מאחוריו, כך שגם אם מישהו יחלוק עליו, הוא יוכל לחלוק על הטקסט האמיתי. או אם אתאיסט יחשיב זאת כחשיבה מיושנת ופרימיטיבית, כעת תהיה לו ההזדמנות לבסס את טיעוניו על ה-טקסט האמיתי במקום להסתמך על תרגומים המורכבים מתחליפים הקשריים.
הערות:
*ראו Meek, Theophile James. “The Hebrew Accusative of Time and Place.” Journal of the American Oriental Society 60, no. 2 (1940): 224-33. doi:10.2307/594010.