בראש/פסגה אלוהים… (בראשית א׳:א׳ RBT)
כי נטיית הבשר היא מוות, ונטיית הרוח, חיי זואי ושלום. רומים ח׳:ו׳ RBT
הטיה מכתיבה הכול מן ההתחלה. ולכן ההטיה החלה ב”בראשית”. במקום שבו המילה העברית “reshith” פורשה כמשמעותה “ההתחלה”, החלה ההטיה לכל יתר התנ״ך. למעשה, “Reshith” היא שם העצם הנקבי ל”פסגה” או “ראש”. זהו ראש הר ולא “לפני זמן רב”. הזכרי “rosh”, שפירושו “ראש”, תורגם במדויק כ”ראש”, אך כאשר הדבר הגיע אל היא, reshith, ההטיה של הגברים התרחקה מכך. אינספור (אלפים) החמצות באו בעקבות זאת בעולם הפרשנות והתרגום, הכול מפני שהיא לא יכלה בשום אופן להיות המקור. התוצאה היא הכאוס הבוצי המציף את העולם סביבך, הנקרא “התנ״ך”. אי אפשר להבין אותו, וקשה עד מאוד אפילו לקרוא בו (ומכאן השיווק של אינספור “תרגומים” המשתמשים במלאכה מדהימה). מלבד זאת, יש עדות גלויה שאין עליה עוררין בפני העולם: הוא מותיר אנשים חורקים שיניים בחשכה, לבדם, מרירים, עצובים, ומתבוססים בלי סוף. הבוץ סמיך כל כך, שלעולם הם אינם יכולים להיות מאושרים. בהתכנסויות, גיהינום החשכה שבו הם חיים מכוסה במסכת אור. מפחדים ללא הרף מן הלא־נודע, מכל פנייה, הם אינם מסוגלים לעצור את חרדותיהם. זהו סוג השקר הגרוע ביותר כאשר אתה משקר לעצמך, קל וחומר לאחרים. נוסף על כך, הוא הוליד שפע של שקרנים, רוצחים וגנבים רבים מכדי למנותם. הוא רחש מוות. הוא נעשה ספר של דם עד “רסן הסוסים”.
אם ההטיה שגויה מן ההתחלה, הכול מוחמץ. ולפיכך, המעשה השלם הוא החמצה.
סטרונג #7225, reshit, [נקבה] ראש. זוהי צורת הנקבה של rosh, #7218. שורש המילים הללו אינו בשימוש, אך משמעותו לרעוד, לרטוט. הובן כמשמעותו “ראש” (מפני שהוא רועד), וכאן פורש זמן רב כ”התחלה” מופשטת ובלתי מוגדרת.
לאורך הטקסטים העבריים נעשה שימוש במילה זו, “ראש”, במובן של “מי ראשית”, כלומר מקור, או פסגת הר. ניתן לפרש “מקור” כ”התחלה”, אך המובן אינו של זמן רגיל, ואין בטקסטים דבר המצביע על כך ש-rosh/reshit קשורים למרחב־זמן כרונולוגי. למעשה, יש לדעת שבעברית אין מילה ל”זמן” במובן של זמן שעון, זמן אטומי, זמן כרונולוגי או מרחב־זמן. יש רק זמן נאות, זמן מועדה, עונה, זמן וסת, אז, עכשיו, נצחיות, וזמן המחר, זמן הערב. ראו #6256. אם בכלל, הדבר קשור למרכז או לעין הזמן.
המחבר בחר בגרסה הנקבית של ראש. מדוע? כאן טמונה אולי החידה המסתורית ביותר של התנ״ך. ישנם פעלי שורש רבים שהם סימטריים, והם כאלה בכוונה. בולטים ביניהם hayah (להיעשות), nun (להתרבות), ו-harah (להרות). אלה הם מן החשובים ביותר בכל השפה העברית. הם משקפים ניגודים או צדדים של חיובי־שלילי, טיפוס־אנטיטיפוס. אם לוקחים את האותיות הבודדות כרמז:
היה hayah: [הנה – היד – הנה] להיעשות
נונ nun: [זרע – יתד/מסמר – זרע] להתרבות
הרה harah: [הנה – ראש – הנה] להרות
האות העברית הקדומה ר resh:
ראששמה של מרים נלקח מן העברית miryam (סטרונג #4813), ויש לו משמעות של “מרה” מן העברית marah, ושל “מרד” או “מורדת”. היא נאבקת עם עצמה.
מרה (“מרים”), קמה בימים ההם, והלכה במהירות אל ארץ ההר, אל ארץ המשובח (“יהודה”), ונכנסה אל ביתו של הוא הנזכר (“זכריה]”) ובירכה את אלוהים־הוא־שבע (“אלישבע”)…
והיא זעקה בקול גדול ואמרה: “ברוך פרי בטנך, ומאין לי זאת, שאם אדוני באה אליי? כי הנה! כאשר קול ברכתך נולד אל אוזניי, קפץ העולל בשמחה בתוך בטני… (לוקס א׳:ל״ט-מ״ד RBT)
כמו בן־זכר שנבלע בבטן, וקופץ למשמע ברכתה של אלישבע (אלוהים הוא שבע).
מרה (“מרים”) שומעת את ברכתה של אלוהים הוא שבע (“אלישבע”)
הנה הנה
בהבנה זו, “בראש” יתייחס לעצם ההתעברות של החיים. החיים הרו. אלוהים הרו. חוה, “אם החיים”. אם כל חיי הנצח. דמיינו כמה יפה היא ודאי תהיה, כאשר היא מתגלה בכל תפארתה, כאשר היא עצמה יורדת מן ההר?