על הסמנטיקה האטימולוגית והפילוסופית של αὐτός ו-את כ”עצמי”

המילה היוונית αὐτός והמילה העברית את (’et) הן לקסמות צנועות למראית עין, אשר בבחינה מדוקדקת יותר, חושפות מטפיזיקה בסיסית של עצמיות. שני המונחים ממלאים תפקידים דקדוקיים קריטיים בשפותיהם בהתאמה, אך הטווח הסמנטי והתדירות שלהם מרמזים על רובד אונטולוגי ופנומנולוגי עמוק יותר. בהמשך, אנו טוענים כי שני המונחים, למרות היותם נבדלים בתפקוד ובצורה, משתתפים בארכיטקטורה מושגית משותפת: אישור הזהות המהותית וביטוי העצמי הן כסובייקט והן כאובייקט של ההוויה.

I. αὐτός היוונית: הרפלקס וההתגלות של העצמי

ביוונית הקלאסית והפוסט-קלאסית, αὐτός פועלת לא רק ככינוי גוף בגוף שלישי אלא גם כמילת העצמה, המבודדת את העצמי האמיתי או המהותי של סובייקט נתון. אצל הומרוס, αὐτός מבדילה לעיתים קרובות בין גוף לנשמה או מדגישה את האדם עצמו בניגוד לתכונותיו או רכושו (איליאדה 1.4; אודיסיאה 11.602). עם ה”א הידיעה, τὸ αὐτό, היא עוברת מכינוי גוף לביטוי מטפיזי מהותי – “אותו הדבר עצמו” או “זה הזהה לעצמו”.

בשיח האפלטוני, שינוי זה הוא מכריע. שקלו את הדוגמאות הפרדיגמטיות הבאות:

αὐτὸ τὸ ἀγαθόν – “הטוב כשלעצמו”
αὐτὸ τὸ καλόν – “היפה כשלעצמו”
αὐτὸ τὸ ὄν – “ההוויה כשלעצמה”

כאן, צורת הנייטרל αὐτό אינה מתפקדת כתחליף לרפרנט, אלא כעוגן האפיסטמי והאונטולוגי של האידיאה (εἶδος), המייצגת מהות טרנסצנדנטית אך מובנת. שימוש כזה מרמז כי לנקוב בשם העצמי פירושו לעורר את הזהות במצבה הטהור ביותר, ללא זיהום של מקריות או יחס.

שימוש מטפיזי זה מקביל להרחבה הסמנטית הקונקרטית במילים מורכבות כגון:

αὐτόπτης (autos + optēs): “רואה-בעצמו” או “עד ראייה”
αὐτοψία: “ראייה בעצמך”, ומכאן אוטופסיה או תפיסה ממקור ראשון
αὐτοκίνητος: “נע-מעצמו”
αὐτόνομος: “שלטון עצמי” (אוטונומי)

כל מילה מורכבת ממחישה תנועה מפנימיות לסוכנות: העצמי כרואה, כמניע, כמשל. במובן זה, αὐτός אינה רק רפלקסיבית אלא פנומנולוגית: היא מסמנת את העצמי לא רק כאובייקט של התייחסות אלא כבסיס להופעה ולרצון.

ההופעה התכופה של αὐτός בברית החדשה – העולה אפילו על θεός (“אלוהים”) בספירה לקסיקלית באלפים – מוסיפה עוד למשקלה התיאולוגי והאנתרופולוגי. נוכחותה תומכת באנתרופולוגיה טקסטואלית שבה העצמי האינדיבידואלי, ולא זהות קולקטיבית מפוזרת (למשל, כפיפות למפלגה פוליטית, חבורת אנשים מאוגדת, שבט, תרבות, לאום, קבוצת זיקה וכו’), הוא המוקד של תגובה, טרנספורמציה וגורל:

“ואתם, גם אתם עם נבחר, ממלכת כוהנים, תרבות/גוי קדוש, עם…”

(פטרוס א’ 2:9 RBT)

“כבדו את כל אדם, אהבו באהבת-אגאפה את האחווה…”

(פטרוס א’ 2:17 RBT)

II. מילת היחס העברית את (’et): הסימן של נוכחות מכוונת

קראו את הסימן הנצחי של העצמי. בדקדוק העברי, נוטים בדרך כלל לפטור את את כסימן מושא ישיר, המצביע תחבירית על מקבל הפעולה של הפועל. עם זאת, האטימולוגיה שלה – “ככל הנראה התכווצות של ’owth” (סטרונג H853) – מציעה פרספקטיבה אחרת. השורש ’owth מרמז על עצמי ועצמיות:

“ככל הנראה התכווצות מ-‘owth במובן המצביע של ישות; כראוי, עצמי“

(השוו Strong’s Exhaustive Concordance, ההדגשה הוספה.)

“במקור כינוי רמז, עצמי… כוח רמז ראשוני חזק זה אשר יכול להתבטא בדרך כלל על ידי αὐτός היוונית…”

(השוו Gesenius את, ההדגשה הוספה.)

לפיכך, גם כאשר היא נותרת שקטה בתרגום, את מתפקדת לכל הפחות כמילת העצמה מצביעה: לא רק מצביעה על “מה” שפועלים עליו, אלא על מי – זה העומד בנוכחות מלאה (נצחית) לפני הפועל. מבחינה זו, את דומה לתפקיד הפנומנולוגי של αὐτός: לא אובייקט פסיבי, אלא עצמי שהתגלה, הנפגש ביחס מכוון.

יתרה מכך, תדירותה העצומה בתנ”ך – למעלה מ-11,000 שימושים! – מרמזת בעוצמה כי את אינה קישוט תחבירי אלא סימן סמנטי של נוכחות מהותית. במבנה הנרטיבי של העברית, אובייקט הפעולה אינו מבודד דקדוקית, אלא נחשף אונטולוגית: נוכחות התובעת הכרה ונושאת זהות.

III. עצמיות בשפה: מטפיזיקה משותפת

ההלימה הסמנטית בין αὐτός ל-את טמונה בתפקוד האונטולוגי שלהן: כל מילה, במערכת הלשונית שלה, משמשת לאינדוקס נוכחות של עצמי – לא רק סוכן או אובייקט דקדוקי, אלא ישות המסוגלת להופיע, לפעול או שיופעלו עליה פעולות כשלעצמה.

במסורת היוונית, עצמי זה עשוי להיות רואה-עצמו (αὐτό-πτης) או נע-מעצמו (αὐτο-κίνητος) – סובייקט המתגבש דרך מודעות פנימית ופעולה חיצונית. הוא עשוי להיות בעל קביעה עצמית (αὐτο-προαίρετος) או מכיל-עצמו (αὐτο-προαίρετος) או כתוב-בעצמו (αὐτό-γρᾰφος אוטוגרף). בעברית, ה-את הוא זה שאליו מכוונת הפעולה – הזהות המגולה הנפגשת במעורבות בריתית או רצונית.

מה שעולה הוא אינטואיציה עתיקה משותפת: להתקיים פירושו להיות מוכר כעצמי, להיות מסומן הן באמצעות ציון רפלקסיבי (αὐτός) והן באמצעות מפגש מצביע (את). שניהם מתפקדים ככלים תחביריים של תובנה מטפיזית, המצביעים על אנתרופולוגיה עמוקה יותר שבה העצמי הוא הן הבסיס לסוכנות והן המטרה של ההכרה.

למרות שהן צומחות בעולמות לשוניים ותרבותיים נפרדים, αὐτός היוונית ו-את העברית מתכנסות לציר פילוסופי יחיד: חוסר הניתנות לצמצום של העצמי. בין אם דרך הבהירות הרפלקסיבית של αὐτόπτης, העומק המטפיזי של τὸ αὐτό, או העוצמה המצביעה של את, מונחים אלה מציעים דקדוק של נוכחות – שפה של עצמיות המבוטאת בדקדוק, ממומשת במחשבה ומגולמת בסובייקט החי. והמשכיל יבין!