כינוי הגוף ה”מסתורי” הִוא: אחת משערוריות התרגום העתיקות והגדולות ביותר נגד האישה בספרEnglish · አማርኛ · العربية · বাংলা · Čeština · Deutsch · Ελληνικά · Español · فارسی · Français · Hausa · עברית · हिन्दी · Hrvatski · Magyar · Bahasa Indonesia · Igbo · Italiano · 日本語 · 한국어 · मराठी · Nederlands · Afaan Oromoo · ਪੰਜਾਬੀ · Polski · Português · Română · Русский · Српски · Svenska · Kiswahili · தமிழ் · ไทย · Türkçe · Українська · اردو · Tiếng Việt · Yorùbá · 中文

הנחש שמרמה את חוה, גם נותן לה קרדיט

φοβοῦμαι δὲ μή πως, ὡς ὁ ὄφις ἐξηπάτησεν Εὕαν ἐν τῇ πανουργίᾳ αὐτοῦ, φθαρῇ τὰ νοήματα ὑμῶν ἀπὸ τῆς ἁπλότητος καὶ τῆς ἁγνότητος τῆς εἰς τὸν χριστόν.

אל הקורינתים ב’ 11:3

ואני חושש פן כפי שהנחש רימה/הונה את מעניקת-החיים (“חוה”) בתוך המניפולטיביות של עצמו, מחשבותיכם יושחתו/יתנוונו מהפשטות [ללא קפלים] ומהטהרה, של האחת אל תוך המשיח.

קורינתים ב’ 11:3 RBT

כדי לכתוב “הערמומי”, או “הטהור” שהם מושאים או נושאים מיודעים, היית כותב בדיוק את מה שנכתב, ללא צורך בערמומיות:

• τῇ πανουργίᾳ – המניפולטיבית/הערמומית (נקבה)
  
• τῆς ἁπλότητος – הטהור/הצנוע
  
• τὸν χριστόν – המשיח (המשוח)

אותו הדבר לגבי τὸν χριστόν “המשיח” שגם הוא מגיע ממילה תוארית שמשמעותה “משוח”, אך הוא בוודאי אינו מתורגם כ”הימשחות”, נכון? ומה לגבי ה”א הידיעה בנקבה ביחסת הקניין (genitive) העומדת לבדה τῆς ללא שם עצם? זה נקרא “התייחסות אנפורית” כאשר מילה מתייחסת למשהו שהוזכר קודם לכן בשיח או בהקשר. זה קורה לעיתים קרובות בברית החדשה ביוונית, ובהיותן כה קטנות ולכאורה חסרות חשיבות, ההתייחסויות האנפוריות הללו נזנחות לעיתים קרובות, כי ה”הקשר” הוא כל מה שחשוב.

אינך צריך להיות מלומד או מומחה כדי להבין שם עצם עם ה”א הידיעה. כדי להפוך שם עצם עם ה”א הידיעה לשם תואר-מופשט נדרשת ערמומיות. “ערמומי”, “טהור”, “צנוע”, “משוח” כשלעצמם הם שמות תואר, אך אם מציבים ה”א הידיעה, הם הופכים לשם עצם. אך במקום לתרגם זאת כ”הערמומי” או “היחיד”, הטיות מסוימות מובילות מלומדים להוסיף סיומות של מופשט, מה שמותיר את המשמעויות מעורפלות ומטושטשות.

כאשר הטקסט “השיאני הנחש בערמומיותו” עצמו הוא תוצר של ערמומיות, מה יש לומר?

בראשית ג’:י”ב

וַיאמֶר הָֽאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל

And the man said The woman whom thou gavest to be with me she gave me of the tree and I did eat.

בראשית ג’:י”ב KJV

והאדם אומר, “האישה אשר נתת אותה, קרוב לצדי, היא, הוא-עצמו, נתנה לי מן העץ, והוא אכל.”

בראשית ג’:י”ב RBT

אבל כולנו יודעים איך “ההקשר קובע”, וכל עוד איש אינו פורץ את הגביע הקדוש המוגן היטב של המסורת, בעלי הכוח בטוחים.

“ותרא האישה, כי טוב העץ למאכל, וכי הוא תאווה לעיניים הכפולות, ונחמד העץ הוא אשר נחשק להשתלב [בו], ותיקח מפריו של עצמו, ותאכל, ותיתן גם לאישהּ קרוב לצדה, והוא אכל.”

בראשית ג’:ו’ RBT

עברית וָאֹכֵל. והוא אכל. שורש זה אכל (akal) פירושו “לאכול”, והצורה (צורת קל) ספציפית, “הוא אכל” בזמן “עבר” (הושלם). סימני הניקוד כאן, שנוספו על ידי בעלי המסורה, כופים את גוף ראשון עתיד, “אני אוכל”. בדרך כלל מתווספת ו לשורש הפועל כדי ליצור את צורת גוף ראשון עתיד כדי להבחין בין השתיים, כלומר אוֹכל (okel) אני אוכל, אך עם מעט ניקוד עעעערמומי, אנו יכולים לגרום לזה להישמע כ”אני אוכל” בדרך של הגייה כאילו הייתה האות ו נוכחת. כאן מגיע סימן הניקוד מעל המילה. הוא מוצב שם כדי לייצג אות שאינה קיימת. האם זה חוקי? האם זה צודק? האם מסורת בת 1200 שנה הופכת זאת לנכון? אתם תגידו לי! כי בדרך של הגייה, כינוי הגוף הזכרי שונה גם הוא באורח פלא.

עברית הוא נתנה לי. הוא-עצמו היא נתנה לי. בפסוק זה, המילה שעוצבה כך שתפרש כ”היא” (הוא) למרות שהיא באופן מוחלט כינוי הגוף הזכרי “הוא”, בלבלה מלומדים במשך דורות כי כל הקטע נראה להם מסתורי. כולם יודעים ש-נתנה היא בבירור בגוף שלישי נקבה. אבל כולם טעו. אף תרגום בשום מקום לא התקרב אפילו לאמת. מכיוון שההקשר השולט היה הגביע הקדוש, הכתוב עצמו הפך למתכלה ומוכנע. בעלי המסורה במאות ה-7 עד ה-10 לספירה הניחו באופן שערורייתי את הניקוד עבור הגיית כינוי הגוף הנקבי, וסימני הניקוד הללו נותרו בלמעלה מ-מאה מקרים עד היום בכל טקסטי הניקוד העבריים ובתנ”כים הבין-ליניאריים, והם עדיין משתקפים בכל התרגומים הקיימים. במשך אלף השנים הבאות לאחר בעלי המסורה, רוב המלומדים עקפו אותם או אפילו לא שמו לב. אבות הכנסייה מעולם לא נגעו בכינויי הגוף ממה שראיתי, ולא היו “אמהות כנסייה” שיערערו עליהם.

גזניוס, שנחשב זמן רב למאסטר של הדקדוק העברי מאז המאה ה-19, שם לב וביקר את בעלי המסורה על ניקוד שגוי של כינוי הגוף, אך הוא עצמו היה מבולבל מהשימוש הנראה לעין שלו. הוא שיער שמדובר ב”מוזרות אורתוגרפית”, “שימוש אפיקני” (שפירושו מגדר דקדוקי המקיף הן את המין הזכרי והן את המין הנקבי או מתייחס לשם עצם או כינוי גוף שיש לו צורה אחת לשני המינים) וכי,

הצורה הוּא מופיעה גם בטקסט העיצורי (כתיב) של החומש (למעט אחד עשר מקומות) במקום ה-נקבה. הִיא.

(השוו Gesenius Hebrew Grammar 32/k).

העברית מבחינה בבירור בין כינויי הגוף. מצד שני, ישנם מקרים שבהם הכתיב הוא אפיקני (משמש לשני המינים). אחד מהם הוא הסיומת “ך” (הנהגית כ-“-kha” או “akh” תלוי במגדר). היא משמשת הן לשייכות זכרית והן לנקבית בשמות עצם. דוגמה נוספת היא הסיומת ים- (הנהגית “-im”) שהיא סיומת רבים המשמשת הן לזכר והן לנקבה באופן כוללני. אך אם הייתי רוצה לכתוב את המילה ל”נפילים ממין נקבה” זה היה נְפִילוֹת ולא נפילים. או אפילו אֱלֹהוֹת ולא אלוהים. צורת הרבים לנקבה נבדלת מצורת הרבים לזכר שכן כוללת את הנקבה. אם הטקסט אינו מבחין, כמו במקרה של “ך”, אז עלינו לפנות להקשר. אך אם הכתובים מבחינים בבירור במגדר, האם אנו יכולים לשבור אותם אם הדברים לא נשמעים ממש נכון?

לקח למלומדים מאות שנים להבין איך להפוך כינוי גוף זכרי לנקבי. וזו הסיבה שכל מי שמנסה ללמוד את החומר של ה”מאסטרים” נרתע בהכרח מה”מורכבות” העצומה של השפה המוצגת. הניחו למלומדים להפוך שפה למורכבת מדי מכדי שמישהו יוכל אי פעם להבין, אפילו משהו בסיסי כמו המילים “הוא” ו”היא”, ובוודאי שאנשים לעולם לא יעזו אפילו לנסות.

מה ההקשר?

למעשה, זה פשוט כינוי הגוף הזכרי. בלי קסמים, בלי מוזרות, בלי מסתורין, בלי שימוש אפיקני מפוצל, בלי “עמידה במקום” הנקבה. “הוא” פירושו, באופן לא מפתיע, “הוא”. אבל הפרשנות של ההקשר? זה המסתורין. הייתה רק דרך מורשית אחת לפרש את הפרדיגמה התיאולוגית זכר-נקבה בעולם היהודי-נוצרי: היררכיה. אפילו האומה היהודית העתיקה לא סטתה מהמסורת. ואם עברת עליה, חיכו לך עמוד ואש בחצר הקדמית של בית הכנסת או הכנסייה המקומית שלך. כל מי ששמע את סיפור הבשורה של ישוע יודע שהוא מדבר על “בן אדם מן השמים” שנולד דרך אישה בתולה אל העולם. “גבר העובר דרך אישה” נמצא בלב הסיפור, כלומר להיוולד מחדש. אך בעוד שרובם כבר יודעים זאת, מה שזה היה יוצר הוא פרדיגמה מחזורית של “כשם שהאישה מן האיש, כך האיש דרך/על ידי (διὰ) האישה” (קורינתים א’ 11:12), אך הפרדיגמה הוחמצה ולכן תרגומי הברית החדשה זונחים את המילה היוונית διὰ “דרך/על ידי” ומחליפים אותה במילים “נולד מ-“. ה-KJV היה מדויק במובן זה.

שום דבר לא משתנה בכינויי הגוף, אך אם גבר אמור “לעבור דרך” אישה, הדברים בהחלט הופכים לעמוקים באופן שבו הם עשויים לשמש. “היא נתנה את עצמו”, “הוא-עצמו הוא היא-עצמה”, “היא-עצמה היא הוא-עצמו”, “אני-עצמי הוא היא-עצמה”, “היא-עצמה היא אני-עצמי”. זה הופך לעניין של עצמי זכרי ועצמי נקבי השזורים זה בזה, או מפותלים לכדי חבל אחד. וכך, כשישוע אומר “אני הוא הדרך”, ייתכן מאוד שהוא מדבר על העצמי ה”אחר”, “היא” שדרכה הוא נולד ואיתה הוא שזור. הוא לא היה מדבר בקודים, שכן רבים כבר תופסים את הרעיון לפחות בחלקו, כשהם אומרים “החצי השני שלי”. זה לא דיבור בקודים, אלא רק עומק המסתורין כפי שכתב פאולוס, “סוד זה גדול הוא!”

הִוא אפילו לא ניתן להגייה. למעשה, רב הקורא את המילה הזו לקהל שלו כ”היא” (hee) אינו אלא שקר גס, שכן הקהל שומע את כינוי הגוף הנקבי היא. כינוי הגוף הזכרי הוא נהגה כ-“hoo” אך סימן הניקוד המוצב שם הוא של הצליל “ee”. אם הייתם מנסים לקרוא זאת בקול רם הייתם אומרים “heeoo”. אפילו בתעתיקים המפוזרים ברחבי האינטרנט, הם שמים “hî” או “hee”:

שערורייה זו מתרחשת שוב ושוב לאורך התרגומים והמורפולוגיות המפורשות של החומש. בראשית ג’:י”ב הוא המקרה הראשון של המשחק המלוכלך של הִוא וחיפוש מהיר במאגר הנתונים של הצורה מראה שישנם כ-105 מקומות שבהם זה קורה. איש מעולם לא הבין זאת, ואיש לא תיקן או הסיר את נקודות הניקוד הכוזבות. אפילו לאחר שגזניוס כתב על כך לפני למעלה מ-120 שנה, איש לא תרגם אותם ביושר, וכל התרגומים משקפים את מה שנקרא “מוזרות” עד היום.

האם נשים לא היו סקרניות באמת לדעת מה הטקסטים האלה באמת אומרים?