עול לא שווה. אחת לא ממומשת, כאוטית (ללא סדר) רתומה לאחת ריקה (ללא מהות, תמצית). או, סיפורן של שתי מלכות. התנ”ך נפתח בסיפור אפי, שמעולם לא נראה, מעולם לא סופר…
תהו ובהו
[תהו ובהו]
Strong’s #1961. הייתה. הפכה להיות. הפועל להיות הוא בזמן מושלם/שלם ובגוף שלישי נקבה יחידה. פועל נקבי זה מלווה כראוי בשם עצם נקבי כדי להתאים במגדר, כמו בצפניה:
היתה לשַמה
“נהייתה לשממה”
צפניה ב:טו
אבל לפעמים אנו מוצאים חריגות מעניינות:
היתה למס
“נהייתה למס [שם עצם זכר קולקטיבי]”
איכה ג:א RBT
ואז יש את בראשית א:2 המסתורי:
היתה תהו ובהו
“נהייתה תהו ובהו”
המילים תהו ובהו הן זוג, כאשר האחת מבוססת על השנייה, או שזורות זו בזו. מורפולוגים מנתחים אותן כשמות עצם זכריים. עם זאת, ניתן גם לנתח אותן כשמות עצם נקביים עם סיומת זכרית.
שקול: אדם מחולק המנסה לבנות (או מחלק) את אותה אישה
זה חוזר על האמרה המעגלית בברית החדשה, “כאשה מן האיש, כך האיש על ידי האשה.” כתהליך אאוני רקורסיבי, האיש המחולק יכול לבנות רק אישה מחולקת, וזה בתורו מביא את עצמו לידי ביטוי אף יותר מחולק. והתהליך חוזר. לכן, “לא טוב” לאדם להיות נפרד לעצמו.
האותיות נותנות רמזים רבי עוצמה “המזעזעים את הארץ”. האות העברית ו היא סיומת בעברית שפירושה “שלו/עצמו”. השורש של בהו הוא בהה (בהה) והשורש של תהו הוא תהה (תהה). אם אלו היו מנוסחות לשמות עצם נקביים, היינו קוראים משהו כמו “תהה ובהה”. אם תהו ובהו מחולקות בתוך עצמה, ושתי הסיומות הללו מתייחסות ל”עצמו”, אז ייתכן שיש כאן שני “עצמו” או שני גברים שונים המנסים לבנות את אותה אישה, כלומר “זה” ו”זה”. בנוסף, האות ו בפני עצמה מסמלת “איש” ואת המספר 6, “מספר האדם”.
תהו #8414 (לא ממשי, עקום, מזויף, כאוס) ובהו, #922 (ריק/ישר) מתארים את הארצית (“סיפורן של שתי מלכות”). מילים אלו תמיד היו קשות לתרגום.
“המשמעות הראשונית קשה לתפיסה” (ע”ע בראון ואחרים).
שמואל א’ יב:21 מקשר את תהו לבעלים (אלילים) ולעשתרות (אלילות) יחד: “הם תהו” בדרך כלל מתורגם חסר ערך, חסר תועלת, כלום. הם חסרי צורה, מזויפים, לא אמיתיים, חסרי הכרה.” אין בהם כלום. שפתיהם, עיניהם, פניהם, אפם עוטפים ריק.
המילה בהו לפי גזניוס היא מהשורש העברי בהה,
“שנראה כי משמעותו המקורית הייתה טוהר, שבערבית משמשת בחלקה לבהירות וקישוט (להיות בהיר, להיות יפה), ובחלקה לריקנות…”.
אם?
פירסט מספק לנו מידע נוסף ומציין כיצד בהו קיבל פרסוניפיקציה כ”אֵם גזעי האלים”:
בָּהָה (לא בשימוש) פנימי 1. להיות ריק, כמו بهى להיות ריק, לא מיושב, שממה, ארמית בְּהָא, סורית ܒܗܐ, בצורה הכפולה ܒܗܒܗ להיות מבוהל (השווה עברית שָׁמֵם); נגזר בֹּהוּ. — מכאן 2. להיות שומם, להיות שממה, בָּקַק גם מופיע באותו שימוש מטאפורי; נאמר במיוחד על הכאוס הקדום.
בֹּהוּ (= בְּהוּ בצורת פְּרִי) ז. ריקנות, שממה, נאמר על הכאוס הקדום שממנו נברא העולם בראשית א, 2. במשמעותו הקדומה שימש בֹּהוּ בקוסמוגוניה המקראית, והשתמשו בו לקביעת הדוגמה (יֵשׁ מֵאַיִן) לגבי הבריאה. לכן אקווילה מתרגם οὐδέν, וולגטה vacua, אונקלוס ושומרונים רֵיקָנְיָא. הקוסמוגוניה הפניקית הפכה את בֹּהוּ βααῦ לביטוי פרסוניפיקציה המציין את החומר הקדום, וכאל, אם גזעי האלים; השם הארמי בָּהוּת, בְּהוּתָא, Βαώθ, Βυθ-ός, Buto לאם האלים, שעבר לגנוסטים, לבבלים ולמצרים, זהה לכך. מות, בעצם Βώθ (בְּהוּת), נוצר בפניקית מהחלפה של b ו-m, אף שיש לו תפיסה שונה ביישומו לקוסמוגוניה. בהשאלה ישעיהו ל”ד, 11.
הפירוש של דומלו מ-1909 על בראשית דן גם הוא בקשר הזה:
“המילה המתורגמת ‘ריק’ היא בהו. היא מזכירה את המיתוס הפניקי שהאדם הראשון היה צאצא של ‘הרוח קולפיה ואשתו באו המתפרשת לילה,’ ושל הבבלית הקדומה באו, ‘האם הגדולה,’ אשר נחשבה כמעניקת אדמות ועדרים לאנושות, ונותנת פוריות לאדמה.”
מה השעה, בדיוק?
מאמר הרהור פרשני על זמן הבריאה עמ’ 54-55 (אוניברסיטת פרטוריה), המבוסס על ודאות שהטקסטים המקראיים נכתבו כרשומה היסטורית כרונולוגית, דן בוויכוח הלשוני האם הבהו העברי (ריקנות) הושאל ישירות מהאלה האם הפניקית באו או מהבבלית באו, ובוחן כיצד כותבים קדומים אימצו או דחו את הקוסמוגוניות המיתולוגיות הרווחות:
לאור הברית החדשה, הדבר מעיד על העובדה שהתנ”ך מבוסס על אירועים היסטוריים ממשיים ולא רק על אוסף מיתוסים מהמזרח הקדום…לנוצרי וליהודי כאחד, האמת אליה מעידים הכתובים היא לא רק מוחלטת בהקשר פיזי-היסטורי, אלא גם חורגת ממקום וזמן. (עמ’ 54, הדגשה במקור)
שים לב לוויכוח ולמאבק על סגנון הכתיבה:
נקודת מבט נוספת על סוגיית הז’אנר הספרותי באה ממולר (1997:2-3) שתהה האם זו היסטוריה במובן שאנו מכירים; או משהו סמלי ומיתולוגי יותר. מולר סיכם כי “ראשית עלינו לזכור שהתנ”ך נכתב בהשראה אלוהית, ולכן הוא לא מתאים בדיוק לשום ז’אנר ספרותי. אף שתיאור אירועי הבריאה נכתב בסגנון נרטיבי והיסטורי במיוחד, הוא מוצג גם בסגנון נבואי-היסטורי.” סגנון ‘נבואי-היסטורי’ זה מתייחס לשילוב של אירועים היסטוריים מדויקים, אשר גם עוצבו כך על ידי הבורא כדי להצביע על משהו גדול אף יותר בעתיד. (עמ’ 57, הדגשה במקור)
עצם הרעיון של “סגנון נבואי-היסטורי” יוצר לחץ עצום (או קרע) על התודעה, בכך שהוא בסופו של דבר יגזול מהקורא כל טיפה של תמימות ילדותית שבו או בה. התודעה לא יכולה להיות מחולקת יותר בדרך זו—בין גוף עצום של רשומות היסטוריות לבין גוף עצום של כתבים בסגנון נבואי-עתידי. זה שם את התודעה בשני מקומות מנוגדים לחלוטין בו זמנית, ללא מקום לנחות. עבור קורא העובר על 66 ספרים שונים ומנסה להבין מה אמור להיות נבואי על “העתיד הכרונולוגי”, ומה אמור להיות היסטורי על “העבר הכרונולוגי”, יהיה בלתי אפשרי אי פעם להגיע לאמת. האירוניה הגדולה כאן היא שהוויכוח הזה עצמו הוא “תהו ובהו”, הוא משאיר את הקורא מבולבל וריק.
התודעה הקרועה
ירמיהו הנביא מתאר זאת בחזון של יום ההוויה.
ראיתי את העצמית הנצחית הארצית, והנה! לא ממשי של עצמו [תהו] וריק של עצמו [בהו], ואל השניים-שמים, ואורם איננו!
ירמיהו ד:כג RBT.
צדיק נהפך לראש הפוך בתוך תהו:
המשגים בשר בדבר, ולמוכיח בשער יקשו, ויטו צדיק בתוך לא ממשי של עצמו [תהו].
ישעיהו כט:כא RBT
אורם איננו כי היא (ציון) נעקרה [עקרה] (ישעיהו נד).
“ליל עצמה”: אישה לילית צל אפל של העבר (ניקס)
בעלוה—מקיאה, ומכווצת, ונושבת, ומחשיכה. יושבים בתוכה. ויט עליה קו לא ממשי/כאוטי של עצמו [תהו] ואבני פלס ריק של עצמו [בהו].
ישעיהו לד:יא RBT
תהו ובהו – מחולקת בתוך עצמה, לא תוכל לעמוד.
נשמע “שא את צלבך”, אך כתוב, “הרם את היתד של עצמך“. כינויי גוף יכולים לשנות לחלוטין את קריאת הטקסט בהתאם להטיה. מה שחשוב הוא ההקשר/הטיה והאמיתי קובע את ההקשר. האיש (המילה) חייב לעמוד זקוף.
נשפט וצדיק
הקו מודד את הצל כשטוח או “שוכב” וחושף אותו כפי שהוא: לא אחיד, לא ממשי. (בראשית ח:יג). האבן לעומת זאת מודדת ישר למעלה ולמטה—פלס. כאשר השניים מנוגדים זה לזה, ניתן לראות את ההבדל:
ושמתי נשפט לקו, וצדיק למשקלת; וברד יזרוף מחסה שקר, ומים שוטפים יסחפו מסתור.
ישעיהו כח:יז RBT
היא עתידה להיות לביאת אל
דפוס זוגי נקבי תיאורי זה מופיע גם במקומות אחרים, ומתייחס לאותה אישה צל אפלה יחד עם העצמית הריקה העליונה שלה הנלחצות יחד, כדי להיות אריאל, ביאת אל:
ואצר לאריאל. ותהי תניה ועניה [אבלה ומקוננת]. ותהי לי כאריאל.
ישעיהו כט:ב RBT
תניה ועניה הן שמות עצם בנקבה. הן מגלות שתי נשים ששתיהן אבלות, מקוננות. תניה מתאבלת בבית עוני. עניה, כנראה, מתאבלת על עקרותה, עקרות (ריקנות). אך הן ילחצו יחד לאחת, כרונוס לא יהיה עוד (ההתגלות י:ו), ולא יהיה עוד אבל, ולא צער.